"שאלימר הליצן" הוא הספר הראשון של סלמאן רושדי שאני קורא ולבטח לא האחרון. רושדי התגלה לי בספר זה כמספר סיפורים נפלא. בתחילת הקריאה לקח לי זמן להתרגל לסגנונו של רושדי, סגנון עשיר בדימויים רבי-מעוף, המוהל את הפנטסטי בריאליסטי, ולעתים נדמה היה לי כי זהו סגנון "שירי" מדי לטעמי שאולי אינו מתאים לפרוזה. אבל מהר מאד העלילה התחילה להתגבש וסחפה אותי לתוכה עד כי היה לי קשה להניח את הספר מידי.
גיבורי הספר הינם מקסימיליאן אופולס – איש העולם הגדול, אדם שרמנטי, גיבור ההתנגדות הצרפתית לנאצים בראשית דרכו, דיפלומט ואיש מסתורין בהמשך; בתו – אינדיה/קאשמירה, המחפשת את יעודה ואינה מודעת לשורשיה; בוניאי – יפהפייה קאשמירית אשר בחירה גורלית שגויה אחת שלה מטלטלת את חיי כל גיבורי הרומן, ושאלימר הליצן, שאכזריותם של החיים הפכה אותו לרוצח חסר חמלה. גורלם של ארבעה אלו נגזר מן הטרגדיה של קאשמיר שבה נמתחו הקפיצים המניעים את הדמויות לאורך העלילה: גן-עדן פנטסטי של טבע והרמוניה בין הינדים, סיקים, מוסלמים ושיעים אשר מתנפץ בעקבות חלוקת תת היבשת ההודית ע"י הבריטים בין הודו ופקיסטן וגלי השנאה והרצח הבאים בעקבותיה.
רושדי מפליא לתאר את התהליכים הפורמים את רקמת הקיום ההדדי של המוסלמים וההינדים בקאשמיר, את הקיצוניות האכזרית של אנשי הטרור האסלאמיים, את הדיכוי חסר-הרחמים של ההודים ואת חוסר האונים של אותם קאשמירים המנסים ללא הועיל לשמור על גן העדן ההולך ונעלם שלהם אך אינם יכולים לגורלם ונמחצים בין הפטיש לסדן.
הקיצוניות האסלאמית אינה זרה לרושדי, אשר הפך לאישיות מאובטחת ביותר אחרי פרסום ספרו "פסוקי השטן" שגרם לחומייני לכתוב "פתווה" הקוראת לכל מוסלמי הגון לרצחו. חוויה מעצבת זו של חיי רושדי באה לידי ביטוי בעלילת הספר. ואגב, מסתבר ש-"פסוקי השטן" תורגם לעברית מבלי לציין את שם המתרגם, על מנת שלא לסכנו (או לסכנה).
היו מבקרים אשר קטלו ספר זה. כך, למשל, אריאנה מלמד כתבה כי "...לרושדי תמיד הייתה הפרזה: בריבוי מטפורות, בפרוזה שדבקה בה אהבה עצמית, בדיגרסיות לאינספור, ביצירת צבעוניות לשמה, במשחקי לשון". ראו להלן.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3468292,00.html
אני יכול להבין ביקורת זו, ועם זאת – אני אוהב את זה! כמו שנאמר, על טעם וריח וכולי. לטעמי, זהו ספר נהדר.




