ביקורת ספרותית על שאלימר הליצן מאת סלמאן רושדי
ספר בסדר

---

פרוזה מסחררת. כתב היחצן של הספר על הכריכה האחורית. אז בעיני זו לשון המעטה של ממש. לפני שנכנסים אל רושדי צריך לקחת נשימה עמוקה. המילים של רושדי נופלות על הקורא כמפל שוצף, נשזרות, נטרפות, מתעטפות, נרדפות. לפעמים הן לוחשות, מדברות יפה. בזמנים אחרים הן צועקות באוזניו ואפילו שואגות. אין מנוס מהן. לכל אשר יפנה ימצא הקורא המותש מילים. הן מתחילות לאט, ואז בהדרגה הן משתלהבות. משתלבות זו עם זו, מתחברות זו לזו, מסתובבות ומתנגדות, מתעמתות זו עם זו, ואז יוצאות במחול מסחרר עד שהקורא נאלץ לעצום את עיניו. הן לא שוקטות ולא נרגעות. המילים חוברות יחד מתנפלות על הקורא, מסתערות עליו בדימויים שלהן, משתחררות מכל נוהל של תקשורת כתובה.

איך העבודה על הספר החדש? שואל ידיד קרוב את סלמאן רושדי. "אה, נהדר." עונה לו רושדי. "אני עובד ממש בקצב. כתבתי היום חמישה משפטים. חוץ מזה מצאתי עשרים מילים נרדפות שונות לפועל לרקוד, וזו כבר התשתית למשפט השישי, שאותו אכתוב מחר בבוקר".

מדי פעם, מצאתי את עצמי מתחפרת לתוך משפט, מתפתלת לאורכו, עוברת עוד דימוי, ועוד אחד, פונה עם כל פסיק, מחפשת בקוצר נשימה אחרי נקודה, ובסופו של דבר יוצאת מסונוורת מהאור, מבולבלת מריבוי המשמעויות, וחוזרת שוב אל תחילתו, כדי להבין מה היה כאן בכלל. משפטים ארוכים, מפותלים, עמוסים דימויים ומשמעויות. לפעמים עצרתי כדי לספור, כי ככה אני, סופרת. משפטים בני חמישים או שמונים מילים הם חיזיון רגיל בספר. היה גם משפט אחד, ראוי לציון, שהתפרש על פני עשרים ואחת שורות. פעמים רבות התפתיתי לקחת עיפרון ליד, לשבור משפט לשנים ולשלושה משפטים נפרדים, להפוך פסיקי-נקודות לנקודות, כי ככה אני, עורכת. אבל אז נזכרתי שמדובר בספרות. בכתיבה נרטיבית. הכללים האלה לא עובדים כאן. כך הסופר כתב, וכך צריך לקרוא.

אלא שאי אפשר לקרוא ברצף. אחרי כמה משפטים כאלה, כבר הרגשתי צורך לנוח. כדרך להרפות ולהשתחרר קראתי ספר מדע פופולרי העוסק בפיזיקה של הזמן. זה אולי נשמע אבסורדי, אבל זה לא. בעוד הספר המדעי השתמש בשפה בתור כלי להבהרת מושגים סבוכים, ועל כן ליטש אותה שתהיה שקופה ככל האפשר, עשה רושדי את ההיפך מזה, והשתמש בשפה בתור כלי לעירפול מושגים שאחרת היו פשוטים מאין כמותם, ואפילו פשטניים. הוא לקח מסר פשוט, יצק אותו לתוך סיפור בנאלי, והשתמש בכישרון הכתיבה שלו על מנת להפוך את הכתוב להיראות סבוך, מורכב ומחוכם ככל האפשר.

הסיפור מתחיל בסצנה קשה. אישה צעירה, בת לא חוקית של דיפלומט מזדקן, חוזה בהתנקשות, ובה הנהג השתקן של אבא שלה הורג אותו על סף ביתה. לאחר מכן מתברר לה שהנהג, הרוצח, הוא הבעל של אימא שלה, שאותה לא הכירה. אחר כך מתבררים כל מיני דברים, כי הסיפור הולך בזיגזגים, אחורה וקדימה, בוחן את כל הדמויות מראשיתן ועד סופן, ומספר לקורא על חורבנה של קשמיר. לבת הממזרה כולם קוראים אינדיה, אבל אמא שלה בחרה עבורה את השם קשמירה. ואם הסמליות לא מספיקה, אז גם לאם יש שני שמות, והמשמעות של אחד מהם היא כדור הארץ. גם לרוצח יש יותר משם אחד ויותר מזהות אחת. וגם לדיפלומט הבוגד. רושדי אינו הראשון, ומן הסתם גם לא האחרון, שמדמה את נאמנות האנשים לארצם לקשר נישואים, ואת חוסר הנאמנות לבגידה ולניאוף. האישי הוא הפוליטי, אומר רושדי. הכל מבולגן, כאוטי, ואין הבדל בין "טוב" ו"רע", כי מי שהיה טוב יהפוך להיות רע, וכל מי שהיה אתמול קורבן, יהפוך מחר לפושע.

יום עבר, ועוד אחד. שבוע, ועוד שבוע. שבעה או שמונה ספרים אחרים שקראתי במקביל. אלא שאותם סיימתי, ושאלימר הליצן עודנו ממתין. ומסתבר שנכון, ולכל דבר יש סוף. וגם הסוף של הספר הזה הגיע. האם היה שווה את מאמץ הקריאה? כנראה שלא. אבל לפחות אני יכולה עכשיו לומר שקראתי את רושדי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שאלימר הליצן