ביקורת ספרותית על ילדי חצות מאת סלמאן רושדי
ספר בסדר

---

פרס בוקר ("בוקר" על משקל "קוטר" – אחד שמקטר) הוא פרס יוקרתי לספרות. "ילדי חצות" של סלמאן רושדי זכה בפרס הבוקר, ואחר כך אף נבחר ע"י ועדת מבקרי ספרות כ-"בוקר של הבוקרים", כלומר, כספר הנחשב ביותר מבין הספרים שזכו עד כה בפרס. ניגשתי, לפיכך, לקריאתו של ספר זה מתוך ציפיות גבוהות, אשר מותנו ע"י חוות דעתו של אבי שקרא את הספר לפני: "יש בספר יותר מדי דברים מוזרים", אמר אבי, וגם ציין שבכל ערב, אחרי קריאת שניים שלושה עמודים מן הספר, הוא נרדם (ולכן חיכיתי לספר משך זמן רב).

"ילדי חצות" הוא מונולוג ארוך של סלים סיניי, יליד קאשמיר אשר נולד בדיוק באותה עת בה נולדו מדינות הודו ופקיסטן, המגולל את פרשת חייו הפנטסטית, השלובה באופן ריאליסטי ומטפיסי כאחד בסיפורה הטרגי והמורכב להפליא של תת-היבשת ההודית לפני ואחרי חלוקתה העקובה מדם.

לקח לי זמן רב לקרוא ספר זה. בשורה תחתונה – אני מסכים עם אבי ולא לגמרי מבין את ועדת מבקרי הספרות של הבוקר. עלילתו של הספר כורעת תחת עומס רב-מנשוא של המצאות מופרזות, הערות אגב המתארכות עד שחוט העלילה כמעט וניתק, וחזרות אינסופיות על אותם מוטיבים ורעיונות. אני מתרשם כי רושדי הושפע מ"מאה שנים של בדידות" של גרסיה מארקס. כמו אצל מארקס, גם רומן זה עוסק במשפחה בלתי סבירה בעליל, מוהל את הריאליה באלמנטים פנטסטיים פרועים, ומספר סיפור אישי-משפחתי שהוא אלגוריה להתפתחותם של עם,חברה ומדינה. אלא שבעוד שאצל מארקס התבשיל מוצלח, אצל רושדי ההפרזות הופכות אותו לכמעט בלתי אכיל: נראה כי רושדי משתכר מיכולת הכתיבה שלו אך הקורא אינו יוצא נשכר מכך.

כאשר אני יכול, אני נוהג לקרוא כשעה לפני השינה. אבל, כמו אבי, באורח פלא, לאחר קריאת מספר עמודים חשתי שעפעפי נעשים כבדים כלאחר בליסת סיר חמין מלא, ונרדמתי. מה זה נרדמתי, שקעתי בשינה עמוקה מים המלח, הסדין נקרע מן הנחירות, כוסות קריסטל התנפצו מעוצמתן, קירות נכנעו לגלי ההלם ונתגלעו בהם סדקים שתי-וערב. אני נשבע לכם – לא פרס ספרותי, "ילדי חצות" צריך היה לקבל פרס רפואי מאת "האגודה למלחמה באינסומניה". יתירה מזאת: זוכרים את הפאתווה של חומייני כנגד רושדי? טוענים שחומייני קצף על רושדי בשל "פסוקי השטן", אך יתכן מאד שמדובר רק בתירוץ... וגם הוא...אומלל שכמוהו... קרא את "ילדי חצות".

טוב, אני מגזים, זה ברור. אבל נדבקתי מרושדי. האמת חייבת להיאמר (למה, בעצם?): גם ב"ילדי חצות" כישרונו הרב של רושדי בא לידי ביטוי: ברק הכתיבה ועושר הדמיון ניכרים. אבל, העלילה כורעת תחת עומס ההפרזות. קראתי לאחרונה את "שאלימר הליצן" ולטעמי הוא ספר טוב הרבה יותר (רוב המבקרים הספרותיים חשבו אחרת, כמובן): כתיבתו המאוחרת יותר של רושדי נראית לי בשלה יותר והפלגות הדמיון שלו מצויות במינון נכון יותר ביחס לעלילה.

התלבטתי בין שני כוכבים לשלושה והחלטתי לבסוף על שלושה משתי סיבות. ראשית, איך אעז לתת פחות מזה לבוקר של הבוקרים. ושנית, אני חייב להודות על האמת: מזמן לא נהניתי משנת לילה כה עמוקה.

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על ילדי חצות