קסם.
יש מעט ספרים שיש בהם קסם אמיתי.
מעט מידי ספרים שיכולים לצרוב אבקת קסם לתוכך שאתה ילד.

אני מכיר כמה כאלה, ואולי כמה חמקו ממני שהייתי ילד, אבל למזלי מצאתי מספיק מהם, או הם מצאו אותי, ואז הם שינו משהו, בי.
שינוי קטן כזה, כמו איזה משק כנפי פרפר בגיל 12 שהופכות להוריקן של מהות בגיל 40+.
השינוי הזה מסיר מסנן ממש דק מעל העיניים, ממש ממש דק, אבל משמעותי, ואז לאט לאט אתה רואה, חושב ומאמין יותר

“האם אני – האם אני יכול להיות – אולי – אי אפשר לדעת – אם אני לא – אבל אז השאלה היא – מי?"

אני לא רואה את עצמי מצליחה לכתוב קטע בן חמישים מילה שיתאר אותי נאמנה.
אבל הו, כמה קל היה לעשות את זה בחמישים כותרים.
מי אני?
אני החלום והיום והילד משמה והכיתה המעופפת, אני הארי פוטר, מטילדה, המצחיקה עם העגילים; אני הקפות ביער והמלך מתיא והנערים מרחוב פאל, אני ג'נינגס וילדי המסילה ואהבה שמים וריח הדרים,

ספרות ילדים היא בלי ספק חוויה אחרת; מעבר לתום של התקווה והביטחון בסוף טוב, תחושת ההתרגשות הראשונה שאחזה בי תוך כדי קריאה היתה עצם הגילוי שסופרי ילדים הרבה יותר משקיעים בתיאורים ממה שזכרתי. הם הופכים מראות פשוטים לציוריים ומוחשיים, ולפעמים יש בהם משהו שהוא על גבול השירה. דוגמא מהפנטת מתוך "גבעת ווטרשיפ":
"כשנעו הצמחים ברוח, אור השמש ניקד את האדמה החומה ופיזר נמשים זוהרים על החלוקים הלבנים ועל העשב

"גבעת ווטרשיפ" (הוצאת אוקיינוס ומודן, 2013) מאת ריצ'ארד <mark>אדמס</mark> מתאר את מסע ההרפתקאות של חבורת ארנבונים בדרכם למצוא ולהקים בית חדש במקום ביתם אשר נחרב. עלית הספר נפתחת כאשר חמישון, אחיו הצעיר ובעל הכישרון הנבואי של לוז מזהיר אותו כי חורבן מאיים על הארנבייה השלווה סנדלפורד שבה הם מתגוררים.

השניים מזהירים את מנהיג הארנבייה, אולם הוא מתעלם מאזהרתם. לוז מצדו דווקא האמין לאחיו וקיבץ סביבו קבוצת אנבוני

כשקראתי אותו לראשונה - לפני שנים - נשביתי בקיסמו. נהניתי מעלילות הארנבונים והצלחתי ליצור הזדהות מלאה עם יצורים בגודל 30 ס"מ בערך...נתקלתי בו פה במקרה ומיהרתי להשיגו ולראות האם אפשר לשחזר הנאה מספר כזה כששנים וחוויות מפרידות בין קריאה לקריאה.

מספר ארנבונים מחליטים - בעקבות חשש מאסון מתקרב - לעזוב את הארנבייה בה נולדו וגדלו ולחפש להם מקום אחר. הגרעין המייסד כולל שני ארנבונים צעירים. האחד "חוזה" -

וואו. זה מה שחשבתי בקריאה של הספר הזה. כל כך הרבה עדינות ויופי ויכולת להפוך דבר שלכאורה משעמם לספר מדהים עם כתיבה מעולה.
גבעת ווטרשיפ גם לימד אותי סבלנות בספרים- אולי בהתחלה משעמם, אבל תמשיך קצת ותגלה אוצר- אני די מתבייש בזה, אבל קראתי כשהייתי בכיתה ה' את גבעת ווטרשיפ לראשונה, והתחלתי את העמוד הראשון. כל כך השתעממתי והתאכזבתי ממנו שאפילו לא גמרתי את העמוד הראשון, וסגרתי את הספר, ואחר כך גם השאלנו

בתור התחלה- זה ספר מעולה. ספר ילדים חביב, שאם הוא היה על בני אדם ולא על ארנבונים הוא היה נחשב לספר אימה. כי ארנבונים מותר לרצוח, אבל ברגע שזה מגיע לילדים זה הופך להיות ספר אימה, אבל מי אני שאתווכח. גם לא ילדים יכולים ליהנות בהחלט מהספר, ואני בהחלט ממליץ להם.
הספר כולל אוסף אגדות על אל אחאיירה, ארנבון חכם שהוא כמו אל הארנבונים. לדעתי אלו אוסף אגדות חמודות, שבהחלט מוסיפים לספר, וגם משתלבות יפה בעל

הנאה צרופה. בהתחלה קצת נרתעתי מלקרוא ספר על ארנבים, אבל מהר מאד התחברתי לשלל הדמויות המרתקות ש<mark>אדמס</mark> פורש בפנינו בכשרון רב. <mark>אדמס</mark> משלב בצורה מבריקה בין ספור הרפתקאות לילדים לבין תפיסת העולם ההומנית שלו ויוצר אלגוריה מרתקת על החברה האנושית. שני החלקים האחרונים הם כל כך מותחים שפשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. ספר יפה ומרגש, שלטעמי אסור לפספס.

כבר כשהייתי באמצע הספר, ידעתי שאכתוב עליו ביקורת. לספר ולי יש הסטוריה ארוכה, אתם צריכים לראות את העותק. הוא קרוע, ובלוי, והוא בן 30 ומשהו. קיבלתי אותו מהספריה של בית הספר שלי כשהיא נסגרה כשהייתי בכיתה א'. קראתי אותו אז, מאוד נהניתי ממנו, אך לא זכרתי ממנו יותר מדי פרטים.
בגיל ההתבגרות, התחילו לשדר את הסדרה המצוירת מבוססת הספר בטלוויזיה - ואני, שכל ענייני באותה תקופה היו שר הטבעות והארי פוטר, תהית