<mark>חיים סבתו</mark> אמנם עלה ממצרים, אבל משפחתו מיוצאי חלב שבסוריה, מה שמכונה אר"ץ (ארם צובא). זוהי קהילה ותיקה ובזמנים עברו היתה מהמבוססות ואנשיה מהמקובלים באזור. סיפור יפה רקח לנו סבתו.
אין עברית כזו יותר.
רוב יושבי הקהילה היו דתיים. החינוך היה דתי, אורחותיהם דתיים, אבל זה לא מנע מהם חיים רגילים, חיי עבודה של מסחר ואומנות. כחוט השני אנו מלווים את משפחת שפורטה, ספורט בצרפתית, שהרי הסיפור עובר גם בחלב, גם

אני הדתייה היחידה במעבדה שלנו, באוניברסיטת תל-אביב, בה אני עושה את המאסטר. אחרי החממה היחסית של בר-אילן, מוקפת בחברים תורניים, נדרשו לי חודשים להסתגל לסביבה החדשה - לעיניים הנתלות בי עם כל הזכרה של מושג יהודי וההמתנה לאישור או לביאור, לציפייה שאעריך כל הפגנה של בדל ידע יהודי, להחלפת המבטים מעל ראשי כשמזכירים "דבר" שאולי לא ינעם ל"אחרת", לתפקיד הרבנית לשאלות הנשאלות שלא על מנת לקיים.

עם הזמן למ

"מעולה. מומלץ מאוד".

כך אפשר שהייתי בוחר להתחיל ולסיים את הביקורת שלי על הספר הנפלא הזה.
ואז - בסבירות גבוהה - הייתי חוטף קיתונות של רותחין מקוראיה הנכבדים של "סימניה". ונתתי אל ליבי שטוב יותר אם ינודו לי ברחמים על מה שכתבתי מאשר בוז ולעג על מה שלא כתבתי.
להלן דעתי – כפי הבנתי.
הספר מתחיל ב"ברכת הלבנה" ומסתיים "בברכת הלבנה".
אפשר שאתן דעתי על כך בהמשך הכתיבה. (או בהזדמנות אחרת)

יש סופר

ספרו הרביעי של <mark>חיים סבתו</mark> מצטרף לקודמיו, ומאריך את שרשרת ספרי הריפוי של המחבר. מיד אנסה להרחיב על כך.

סבתו חוזר בספר זה אל ילדותו ונעוריו בשכונת קרית יובל (אז: בית מזמיל) בירושלים, עולה חדש ממצרים.
השכונה אוכלסה בעולים, רובם מארצות ערב ומקצתם מאירופה (הונגריה ורומניה בעיקר).
זכרונותיו של סבתו עצמו תופסים רק חלק קטן מהספר, וחבל. המעט שיש (פחות מרבע מהספר) - מעניין ומסקרן וכתוב יפה.
עיקר הספר מ

****




בסך הכול, עברו כמה עשרות שנים. זמן מועט, בוודאי ביחס לתולדות של מדינה, של אומה, של עם עתיק וגאה. ובכל זאת, השתנה כל כך הרבה כאן, מהותית ומוסרית. רובנו עוד גאים בצה"ל (אלא אם כן הצבא פושט על אזרחים שלווים בעיר פלסטינית כדי לחפש מבוקשים), אוהבים את המדינה (אלא אם כן היא מעניקה תספורות מס לטייקונים מרושעים), עושים מנגל ביום העצמאות אבל לא רוקדים הורה, לא שרים את ההמנון בקול רם כי זו פאד

בחמישי באוקטובר שנה שעברה ראיתי בקולנוע את הסרט גולדה, ודאי לא קשה לנחש כיצד אני זוכרת את התאריך כה טוב. הסרט התמקד בתקופת כהונתה של גולדה כראשת ממשלה וביחוד בימים הראשונים והקשים של מלחמת יום הכיפורים. הסרט היטיב לתאר את ההלם והזעזוע מנקודת המבט של הקברניטים של המדינה אל מול הפלישה וההתקפה האדירה. יצאתי מהסרט ברגשות עזים ודי מעורערת. הוא מתאר היטב עד כמה המצב היה קשה מבחינת ישראל.
ויומיים אחר כ

כשאני מדבר על 'כעפעפי שחר', קשה לי לדבר בכוכביות וציונים. אני חייב לספר לכם עד כמה הוא השפיע עלי, הספר הקטן והלא מזמין הזה. עם דלתות התכלת שלו, ועם קולו הארכאי של עגנון הגליצייאני הבוקע מגרונו של פייטן חלבי.

תראו, אני ממש לא גזען. רק קצת אשכנזי. קצת, במלוא המובן האשכנזי. אני מתקשה קצת לפלפל בהגדרות ולמצוא את הסיבות. אבל אלו העובדות. הקיבה שלי, ממש לא יכולה לשאת משהו שלא נעשה במטבח שלנו הפולני,

- - - - -
מעולם לא הרגשתי שסגנון הכתיבה הזה הוא האהוב עלי. אותו סגנון ייחודי דומה בו ש"י עגנון התחיל, וכן בו תלמידו של הרב <mark>סבתו</mark>, מיכאל שיינפלד, המשיך כדרכו. אותו סגנון שעוד מעטים, אני מניח, כותבים, ורבים אחרים קוראים ואוהבים.
אבל הספר הזה הפליא אותי.

כעפעפי שחר זהו ספר שירה. לא רק כי חלק בלתי נפרד ממנו מספר וכותב שירה, בעיקר שירת חכמי ספרד של תקופת הראשונים. גם לא רק כי סיפורו השלם בנוי על ח

אתם וודאי מכירים את הדוברים האלו. הם בדרך כלל לבושים בפשטות, רחוקים מכל ברק נוצץ, והם תמיד צועדים למיקרופון בשפת גוף שלוחשת "קטונתי". הם לא ממש שנונים, ונכון, אל תחפשו אותם בין מנחי הריאליטי. בשלוש דקות הראשונות, שהם לוחשים בקול דקיק ומחוספס, הקהל יוסיף לפטפט ולפהק וממש לא להבין "למה, לעזאזל, התפתנו לבוא לכאן".
אלא שאז, בלא כל הודעה מוקדמת, אתם מבחינים לפתע במפנה הדרמטי. השקט, מהדהד פתאום באוזן.