“אני הדתייה היחידה במעבדה שלנו, באוניברסיטת תל-אביב, בה אני עושה את המאסטר. אחרי החממה היחסית של בר-אילן, מוקפת בחברים תורניים, נדרשו לי חודשים להסתגל לסביבה החדשה - לעיניים הנתלות בי עם כל הזכרה של מושג יהודי וההמתנה לאישור או לביאור, לציפייה שאעריך כל הפגנה של בדל ידע יהודי, להחלפת המבטים מעל ראשי כשמזכירים "דבר" שאולי לא ינעם ל"אחרת", לתפקיד הרבנית לשאלות הנשאלות שלא על מנת לקיים.
עם הזמן למדתי להבחין בין אלו ששואלים מתוך עניין אמיתי, גם אם מרוחק, לאלו שרק מחפשים בידור לארוחת צהריים, והעניין שלהם מסתיים עם הביס האחרון. למדתי במי כדאי להשקיע את אנרגיית ההסברה ולמי להקהות את השיניים כי הבוז שנודף ממנו ממילא סותם לו את האוזניים. יכולתי להצניע יותר את הדתיות שלי - לזרום עם הסופ"ש הנעים ולא להתעקש על שבת שלום, לענות בקיצור ובפחות התלהבות על שאלות הנוגעות לאורח חיי ולשדר שהאמונה שלי היא עניין פרטי, שדר שהיה נקלט מיד על ידי חברי התל-אביביים הפלורליסטים, אבל אני דווקא נהנית להפגין אותה לראווה. כך אני מייצרת הזדמנויות לשיחות מעניינות מהסוג שמתלקח בחיכוך בין שני עולמות שונים, ומה יותר שונה מהעולם שלי ושל הבחורה התל-אביבית הממוצעת? זו הדרך שלי להסיט שיחות סתמיות על כן-בריא-לא-בריא-לאכול והמופע של להקה איקס, שאני יושבת בהם כמו גפילטע פיש עם גזר תקוע בפה, לנושאים עם קצת יותר שאר רוח, אפילו רק שארית, העיקר להשתחרר למחצית השעה מן הקרירות המדעית המדויקת שהמקצוע מחייב.
לפעמים אני מצליחה לגרור לשיח גם את האנשים שמתרחקים מהחום של החיכוך, כי הם סוברים בטעות שמטרת הדיון היא לשכנע את הצד השני בצדקתך ועל כן בזבוז זמן מוחלט, ולא, כפי שאני רואה אותו, אתגר אינטלקטואלי, פצירה להשחיז עליה את טיעוניך וחשיפה לזוויות מבט חדשות. בשבילי דיון פורה ומעשיר הוא עונג רב.
אלא מה? בשביל דיון-עומק דרוש ששני הצדדים יכירו את המטבע. אם צד אחד בקיא בנושא מסוים שהשני זר לו לחלוטין, סביר שתרומתו של האחרון לדיון תהייה קלושה, אם בכלל, והשאלות שיציג תהיינה בוסריות, כפי שנדיר שסטודנט מתחיל יחדש לפרופסור שלו מחשבה או זווית חדשה בתחום מומחיותו. אני רחוקה מאד מלהיות פרופסור לענייני יהדות או תלמידה חכמה, ועדיין, למעט בודדים שהיה תענוג לדבר עמם, בדיונים בנושאי יהדות עם החילוני הממוצע לרוב אני עומדת או על קתדרת המרצה או כמטרה למטח טענות לעוסות שגורמות לי לתסכול ובעיקר לשעמום גדול.
מבקשי פניך הינו אוסף שיחות מעמיקות בין הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת ההסדר הר-עציון וד"ר לספרות מאוניברסיטת הרווארד, והרב חיים סבתו, שני תלמידי חכמים יודעי (ואף כותבי) ספר. הספר מחולק לכעשרים פרקים, כאשר כל פרק נפתח בשאלה שהרב סבתו מציג לרב ליכטנשטיין. כך למשל הם משוחחים על החוויה הדתית של העוסק בתורה ועל השחיקה בתחושת התלות של האדם באלוקים בעידן המודרני, ודנים בשאלות האם יש הומניזם דתי ומה צריך להיות היחס לערכים המגיעים מחוץ לעולם התורה. שיחות הנוגעות בנימים העדינים של האדם המאמין בעולם המודרני, כמאמר התקציר, נימים שלא מקבלות חמצן משיחות שמצמצמות את היהדות למערכת הציוויים והאיסורים הענפה שלה מבלי לרדת לשורשה.
מה הייתי רוצה להיות נוכחת בשיחתם! לשבת בדממה ורק להאזין לדבריהם שוודאי נאמרו בנחת, כדרכם של חכמים. לשמוע את הנימה והטון של התשובה, לזהות אם קדמה לה השתהות או לשער אם כבר ניתנה פעמים רבות. אל הספר הגעתי כדי להתוודע מעט לדמותו של הרב ליכטנשטיין, המצטייר כאדם גדול שדעתו מעורבת עם הבריות, בעל ידע תורני מקיף והשכלה כללית רחבה. עם זאת, וכפי שאמר לי חבר שהמליץ על הספר וזכה ללמוד בישיבתו, הספר הוא רק הצצה קטנה לאישיותו המורכבת.
את הספר קראתי על פני מספר שבתות. הנושאים בחלקם נגעו בי יותר ובחלקם פחות. פרקים בהם ישנו דגש על עולם התלמוד או על שיטת לימוד דורשים השכלה ישיבתית שאין לי לצערי, אולם מרבית הסוגיות יעניינו גם את קהל הקוראים שאינו נמנה על שוכני בית המדרש. השיחות, מעצם טבען, אינן מאורגנות כבמאמר מסודר ולרוב אינן ממצות את השאלה. הספר אינו מתיימר להיות ספר הגות או ריאיון, אלא ספר שיחות על השקפות עולם, והחפץ להעמיק מוזמן לפנות למאמריו של הרב ליכשנטיין.
"ארבע שנים למדתי בהרווארד", אמר לי הרב, "ואילו שאלת אותי, מה למדת שם? הייתי משיב: למדתי, שהעולם מורכב והאדם מורכב."”
