אמרת פילוסופיה – התפעלת, אמרת <mark>הרמן הסה</mark> – התרשמת, אמרת <mark>הרמן הסה</mark> ופילוסופיה – ונשימתך נעתקה. בוא ואטפח על שכמך ואשיב נשימתך לסידרה.
דמיאן, מקס דמיאן, נכנס לחייו של המספר, אמיל סינקלר, כשאמיל היה בן 11 ודמיאן כמה שנים מבוגר ממנו. היום היו מסתכלים על זה בעין לא אוהדת. אז, ב-1919, זה היה בסה"כ ידידות בין שני ילדים מאותו בית ספר.
סינקלר היה בחבורת ילדים שכל מעייניהם סיפורי גבורה, בין אם הם אמיתיים או

זהו ספרו השני של <mark>הרמן הסה</mark> שיוצא לי לקרוא, הראשון "נדודים", שהיה פשוט מקסים, השאיר רושם טוב וטעם של עוד. כתיבתו של <mark>הרמן הסה</mark> מלאת רגש אהדה ואהבה אל הטבע, פיוטית וציורית, ממש כאילו לקחו ציור ותרגמו אותו למילים.

גם כאן בספרו "סידהארתא" הכתיבה לירית ומרגשת, בספרון קצר של 140 עמודים הרמן מספר לנו את סיפורו של סידהארתא. את הסיפור של הבודהה רובנו מכירים, הוא נולד בין המאה השלישית לחמישית לפנה"ס בעיירה

כשהייתי צעירה ונלהבת, נהגתי לשוטט בסקרנות יתרה בשדות זרים כדי ללמוד את "עצמי". ועם השנים אני מגלה שאני עושה בדיוק את ההפך. מרבה לשוטט בנבכיי שלי, כדי להטיב וללמוד את "האחר" .

פילוסוף זן היה מנסח את זה כך: אם תרצה לצייר חרצית, הבט בחרצית במשך 10 שנים עד שתיעשה לה בעצמך .

ומה ההגיג הפילוסופי הזה שייך כאן ועכשיו ל<mark>הרמן הסה</mark> ?

אז בהקשר של נרקיס וגולדמונד – זה לחזור שוב לאותם הגיבורים שחברתי אל

האם אדם יכול להיות זאב ערבה, קויוט, אותה חיה החיה לבדה כמעט, צדה בעצמה או עם בן/בת הזוג? במילים אחרות, האם אדם יכול להיות ברשות עצמו, מנותק מחברת בני אדם?
מתי כספי שר:
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה
הארי האלר, הסבור כי הוא זאב ערבה, פשוט מנותק מבני אדם. אין הוא שוכן מערות, לא קבע ביתו ביער מן האגדות, אינו לבוש סחבות ובלואים ואינו חושף שיניו בריטון לעומת בני אדם מזדמנים. אין הוא

לפעמים כשהשמים מתחברים לי עם העננים וכרי הדשא עם פרות ועזים עליהם נראים לי כל כך מזמינים ,(במיוחד בבקרים) אני לרגע משתעשעת לי במחשבות על לגנוב כמה רגעים בין כל ההתחייבות הרבות ולשקוט לרגע במרחבים היפים הללו. בדרך כלל הרגעים הללו במכונית וממש בא להקפיא את התמונה הזו של החיים הרוחשים ולצאת לרגע ולנגוע.

ובכן זהו ספרון קטנטן על המרחבים והחופש שבנדודים ,עם ציורים לכל סיפור. הציורים נראים כאילו המ

"הסוד לא טמון בסגולות האזרח המצוי או האזרחים הרגילים, אלה ביוצאי דופן שבהם."

זאב הערבה הוא ספר פילוסופי שמשתף את הקורא במסע קמטוטי הנפש וחיוכי הלב, בין המחשבות הכמוסות שצפות כשאנחנו מהרהרים במסע חיינו ותוהים על חיי נצח או הריק האינסופי של היקום. הספר הזה הוא מראה לאנושות.
העלילה מספרת על הארי, בבוקרו של יום הגיע ושכר דירה בבית דירות הגון ,אצל אישה הגונה. הוא חי בסגפנות כמעט דתית. אכל מעט התלב

יצירה מרשימה בה כורך <mark>הרמן הסה</mark> רעיונות קיומיים, אישיים ואקטואליים זה בזה (נכתב בגרמניה ב-1927).
זה סיפור על אדם שחווה לפעמים התעלות כשהוא קורא ספרות טובה (פילוסופית או דרמטית) וכשהוא מקשיב ליצירות נשגבות. בשאר הזמן הוא מנהל את חייו לאור חוויות ההתעלות (מתוך רושם ההתעלויות הקודמות וציפיה להתעלויות הבאות). הארי האלר (זה שמו) מרגיש את עצמו שונה מרוב האנשים, ולא מוצא טעם ומובן בנורמות החיים המקובלות,

אקרא לה, א. בכדי לשמור על זהותה העלומה.

א. עמדה דוממת בחזית צריפה שהיה בקצה השכונה בתחילתה של החורשה. היא הביטה לדרך העולה לגבעה בהמתנה למישהו שמעולם לא הגיעה. אני שהיער היה לי מפלט, מצאתי אומץ לשוחח איתה, למרות חזותה מעוררת הבעתה. מחצית פניה היו מעוותות, בלטה מהן עיין אחת פקוחה לרווחה, ושנייה הייתה עצומה למחצה. היא הזמינה אותי להיכנס לביתה, היה שם כן ציור עליו צוירו מעגלי מנדלות צבעוניות הנמו

את הרגע בו חדר <mark>הרמן הסה</mark> לחיי לעולם לא אשכח. השעה הייתה מאוחרת, ורוחות משונות נכנסו לחיי, רוחות שאינן נותנות לי מנוח, רחשים שאינם מניחים לי לישון. סהרורי, קמתי ממיטתי ונגשתי לספרייה המצומצמת שבבית הורי, תר אחר דבר מה שישקיט את רעבוני. כה רבו הספרים, כה רבו המילים, אך מענה לקריאתי טרם מצאתי. והנה, במדף העליון, בין ספר פילוסופיה כבד אחד למשנהו, צדו עיני ספרון קטן בשם 'סידהארתא'. שם מוזר, חשבתי לעצמי,