ביקורת ספרותית על זאב הערבה (2006) מאת הרמן הסה
ספר טוב

---

האם אדם יכול להיות זאב ערבה, קויוט, אותה חיה החיה לבדה כמעט, צדה בעצמה או עם בן/בת הזוג? במילים אחרות, האם אדם יכול להיות ברשות עצמו, מנותק מחברת בני אדם?
מתי כספי שר:
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה
הארי האלר, הסבור כי הוא זאב ערבה, פשוט מנותק מבני אדם. אין הוא שוכן מערות, לא קבע ביתו ביער מן האגדות, אינו לבוש סחבות ובלואים ואינו חושף שיניו בריטון לעומת בני אדם מזדמנים. אין הוא שונא אותם, עייף מהם כן, סבור שאיש לו יחסר לו והוא לא יחסר לאיש. בשל קצבה המוקצבת לו גם אין לו צורך להתייצב לעבודה והוא סבור שהיה סובל במיוחד בעבודה משרדית (צ'ארלס ברונסון בסרט).
אז נכון שהוא סופר מוכשר, מבין מצוין במוצרט וגתה, חדרו גדוש ספרים והוא כותב מאמרים חריפים בגנות המלחמה. זה כמובן לא מונע ממנו להיות בעל הון קטן כאמור, המושקע במניות של תעשיות תומכות מלחמה. דבר והיפוכו הם דברים הנלחמים בתוך נפשו. האם כל אלה לא היו אמורים לאושש את נפשו במקום לעייפה?
במיוחד הוא חש עייפות כשיום אחד הוא עוקב אחר לוויה, שעובדי בין הקברות עושים ככל יכולתם להפעיל את בלוטות הדמע של המלווים, ואילו המלווים רק רוצים שהטקס כבר ייגמר. המת לא יחסר להם ולמה להם להשתתף בפארסה הקרויה לוויה ולהביע צער? הלוויה הפעילה אצל האלר תחושות שהנה הגיע למצב שאמנם איש לא חסר לו, אלא שבאותה מידה אין הוא חסר לאיש עד שנתקל במכר חביב, שרצה בשיחה עמו. האלר חש שכל גופו דואב מהמאמץ לשוחח עם אותו אדם, שהזמינו לביקור באותו ערב. אפילו פניו של האלר דאבו לנוכח הצורך החברתי לחייך ולהשיב כהלכה. הרי זו עיר תרבותית ואנשים משוחחים בתרבותיות. הנה מישהו שכן רוצה בנוכחותו, בדעותיו, בשיחה מחכימה. האלר משיב שאכן יגיע לפגישה וכשהוא צריך להתכונן, כל גופו מתנגד למאמץ. בסוף הערב הקצר, שהיה אסון תחילתו עד סופו, האלר משתרך בין בתי מרזח באזור.
ואז הוא פוגש את הרמינה, שם בדוי (אניטה אקברג, הדי לאמאר או לורן בקול, נראה כבר באודישן לסרט). היא כמותו והפוכה ממנו. מבינה אותו לפני ולפנים, חובבת ריקודים, אוכל טוב, חברותא נעימה וגברים המשלמים היטב ובעיקר צייתנים. האלר לא מאמין שעם אחת כזו, תמונת ראי שלו במובנים רבים ושונה לחלוטין באחרים, הוא ימצא רעות, אוזן קשבת ואפילו, שומו שמים, הנאה מהחיים. לא להאמין, אבל הוא מצא את זאבת הערבה. זאבה צעירה, לא מלומדת, אך נדמה כי היא יודעת על החיים עשרות מונים ממנו, בטח כיצד נהנים מהם ומגרשים את תחושת הבדידות הנוראה.
כשגם מריה נכנסה לתמונה, סליחה, למיטה, החיים כבר לא נראים רע כל כך. הישגי העבר עולם וצפים והם נראים באור חדש וזוהר. גם הג'ז, שאינו בר-השוואה לבטהובן, מתקבל באהבה, בעיקר כשהוא גורם לרגליים לרקוד מעצמן.
אבל הרמינה היא זו המעבירה את האלר תהליך של למידת הנאות החיים ולערב אחר מביאה אותו לגן עדן בנשף מסיכות בלתי נשכח. למחרת שוקע האלר במין פסיכוזה ארוכה, המוכיחה אותו על חייו העלובים. מוצרט נבחר להשמיע דברי כיבושין ולבייש את האלר על היותו כה דל וטירון בחייו.
הסה פתח את ספרו כשאנו למדים על זאב הערבה האלר בעיקר מפיו של בנה של בעלת הבית, אצלה שכר האלר חדר. כעשרה חודשים גר שם וההתרשמות כולה מצד הבן. ההמשך בא מפיו של האלר עצמו ולסיום מספר לנו הסה שהקורא יכול לראות בסיפור צדדים רבים וכל אחד ייקח מה שייקח מאותו סיפור עצמו. מלאכתו של הסה היתה קלה במיוחד: תחושת הבדידות האנושית אינה זרה לרבים, תדירה יותר אצל מבוגרים ונדירה יותר אצל צעירים תאבי חיים. תחושת הבדידות אינה נעלמת לא עם האינטלקט המפותח והמנוסה אצל למדנים ולא אצל קלי דעת. אלה גם אלה טועמים מטעמה המר, יש המגיעים לגיל מבוגר וטעם החמצה כבד מלווה אותם, משל חיים סתמיים חיו, חיים ללא ניצול הולם, ללא הבשלה, ללא פסגה כלשהי, ללא הקמת דור ממשיך מכל סוג.
מתגנבת התחושה שהסה ידע היטב על מה הוא מדבר. שמא כתב את זאב הערבה כדי לברוח בעצמו מתחושת בדידות מוחצת?

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על זאב הערבה (2006)