ביקורת ספרותית על דמיאן [1993] מאת הרמן הסה
בזבוז של זמן

---

אמרת פילוסופיה – התפעלת, אמרת הרמן הסה – התרשמת, אמרת הרמן הסה ופילוסופיה – ונשימתך נעתקה. בוא ואטפח על שכמך ואשיב נשימתך לסידרה.
דמיאן, מקס דמיאן, נכנס לחייו של המספר, אמיל סינקלר, כשאמיל היה בן 11 ודמיאן כמה שנים מבוגר ממנו. היום היו מסתכלים על זה בעין לא אוהדת. אז, ב-1919, זה היה בסה"כ ידידות בין שני ילדים מאותו בית ספר.
סינקלר היה בחבורת ילדים שכל מעייניהם סיפורי גבורה, בין אם הם אמיתיים או מדומיינים. המטרה פשוטה, רווח של נקודות זכות בין חברים. כל ילד היה צריך לספר על מעשה גבורה וסינקלר, ילד לא אמיץ במיוחד, המציא גניבת שק תפוחים מחצרו של מאן דהוא. פרנץ קרומר, ילד על גבול הבריון, קופץ על הצהרתו של סינקלר ומודיע כי יילך ויודיע על הגניבה למשטרה, שם יקבל שני מרק בתמורה להלשנה. קרומר מוכן לוותר על ההלשנה אם סינקלר ייתן לו את שני המרק. סינקלר הרי בן למשפחה בורגנית ואמידה וכסף לא חסר. קרומר מהעניים. לסינקלר אין כסף ועולמו נחרב. הוא לא רוצה לספר להוריו, לא לגנוב, ועולמו שהיה עד לאותה עת חמים, מואר ואוהב הפך לסיוט נוראי. לעזרתו מופיע משום מקום דמיאן ופתאום קרומר הביריון נעלם או מעלים עצמו מעיניהם. ידידות קמה בין סינקלר לדמיאן כשסינקלר מתאר את דמיאן כבעל אישיות מיוחדת ומראה מיוחד. עד כאן לרמזים ההומוסקסואליים, שרק הולכים ומתרבים.
מכאן הסיפור הופך לאפל משהו. דמיאן נעלם וסינקלר עובר לפנימיה, שם הוא לומד בעיקר לשתות לשכרה, חבריו לומדים מהן נשים. סינקלר עונה לשואלים כי טרם מצא את האחת, היום רמז ברור לחד-מיניות. כשיש דמיאן מי צריך יותר.
עוד דמות שנכנסת לעולמו המבולבל עד זרא של סינקלר הוא פיסטוריוס, נגן עוגב בכנסייה המקומית. סינקלר שב לשמוע את נגינתו שוב ושוב והם הופכים לידידים, סינקלר מבקר בביתו של פיסטוריוס. בסוף הם איכשהו נפרדים ולא בטוב, למגינת לבו ואשמתו של סינקלר.
סינקלר ממשיך להתגעגע לדמיאן, חושב כי הוא צריך נשים בחייו, אבל לא מממש את זה כמו כל גיי מצוי.
ואז בא המפץ הגדול, סינקלר שב לפגוש את דמיאן, ויותר חשוב, את אמו של דמיאן ששמה אווה, איך לא. אם כל חי. זו הנקבה אותה הוא היה צריך בחייו – אשה ואם. היא מקבלת אותו בחום וברור לה מי הוא, אחד שמעולם לא פגשה.
אפשר להבין טקסט כל כך פילוסופי לכאורה, כל כך מבולבל, סתמי ומשעמם על רקע סיום המלחמה העולמית הגדולה, הנוראית במלחמות, איומה במתיה ואיומה לרוח האדם.
הספר ממשיך לאחר שלכאורה היתה צריכה להווצר שמחה גדולה במפגישה בין נשואי האהבה – דמיאן וסינקלר, שדבר לא נרמז על כך מפורשות בספר. היום זה לא היה מחזיק מים אל מול אופוריה האמריקאית הבוטה ואליטה הספרדית, הבוטה לא פחות. גם בלי אופוריה ואליטה, מה בדיוק הסה רצה לומר בטקסט הנלעג הזה?
הספר גדוש סמליות. זה היה נחמד לו זה לא היה כל כך עבש ומשעמם, והגרוע, לא מוביל לשום מקום ולשום תובנה. אמנם רק 153 עמודים בתרגום הישן ובעברית משובחת, שלא היתה עוברת היום אצל הצעירים. יש תרגום חדש. להמנע.
אני עם הסה סיימתי ושמח שכבר קראתי את סידהרתא, כמה לא מקורי לומר את זה.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על דמיאן [1993]