האם אדם יכול להיות זאב ערבה, קויוט, אותה חיה החיה לבדה כמעט, צדה בעצמה או עם בן/בת הזוג? במילים אחרות, האם אדם יכול להיות ברשות עצמו, מנותק מחברת בני אדם?
מתי כספי שר:
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה
הארי האלר, הסבור כי הוא זאב ערבה, פשוט מנותק מבני אדם. אין הוא שוכן מערות, לא קבע ביתו ביער מן האגדות, אינו לבוש סחבות ובלואים ואינו חושף שיניו בריטון לעומת בני אדם מזדמנים. אין הוא

"הסוד לא טמון בסגולות האזרח המצוי או האזרחים הרגילים, אלה ביוצאי דופן שבהם."

זאב הערבה הוא ספר פילוסופי שמשתף את הקורא במסע קמטוטי הנפש וחיוכי הלב, בין המחשבות הכמוסות שצפות כשאנחנו מהרהרים במסע חיינו ותוהים על חיי נצח או הריק האינסופי של היקום. הספר הזה הוא מראה לאנושות.
העלילה מספרת על הארי, בבוקרו של יום הגיע ושכר דירה בבית דירות הגון ,אצל אישה הגונה. הוא חי בסגפנות כמעט דתית. אכל מעט התלב

הוא הגיע אליי במקרה, כבר בהתחלה חשבתי שהוא חביב עליי, לא לקח הרבה זמן ומשהו מוכר צבט אותי,אני מכירה אותו - אני והומו פאבר מכירים ממש טוב.
הומו פאבר הוא גבר והוא מכונה.זה לא נדיר במיוחד, לא חסרים כאלה. במקרה הזה מדובר בגבר לבן ממוצא אירופאי בגיל העמידה שהספיק להרים מספיק חומות ומגדלי שמירה מסביב ללב והפך למכונה מהלכת. ולמכונה הזו יש איזו חוברת הוראות , אבל היא היתה כתובה בגרמנית ולא ידעתי על איז

יצירה מרשימה בה כורך הרמן הסה רעיונות קיומיים, אישיים ואקטואליים זה בזה (נכתב בגרמניה ב-1927).
זה סיפור על אדם שחווה לפעמים התעלות כשהוא קורא ספרות טובה (פילוסופית או דרמטית) וכשהוא מקשיב ליצירות נשגבות. בשאר הזמן הוא מנהל את חייו לאור חוויות ההתעלות (מתוך רושם ההתעלויות הקודמות וציפיה להתעלויות הבאות). הארי האלר (זה שמו) מרגיש את עצמו שונה מרוב האנשים, ולא מוצא טעם ומובן בנורמות החיים המקובלות,

ספר חזק,מעניין וכתוב ברור ויפה. נכתבו הרבה ביקורות על ספר זה ואין לי עניין לחזור על הדברים. יש לי שתי דרכים לקרוא ספרי היסטוריה האחת ברפרוף ומהר והשניה
קריאה אטית ועמוקה. דרך הרפרוף המהיר מתרחשת כשהטקסט חוזר על עצמו או מתארך שלא לצורך או משעמם, כך אפשר לחלוף במהירות יחסית על קטעים פחות מעניינים ולקצר את זמן השעמום. הדרך השניה של קריאה אטית ועמוקה באה לידי ביטוי כשהטכסט מרתק, קשה אבל מעניין וכשיש

זאב הערבה הוא ביטוי נפשי אדיר, לטעמי, יותר מהרבה ספרים אחרים.
יחד עם המישורים הפילוסופיים והחברתיים שבו, המישור העליון ומרכזי שבלט לי מכל הוא המישור הנפשי. יש לי איזשהו מושג שהגיתי לגבי הכתב בכלל (מכל סוג שהוא) שהתברר לי דווקא עם קריאת הספר שהשאיר בי חותם כה עמוק.

מי שכותב דבר מה, בהכרח הוא מסתתר מאחורי המילים שהוא כותב. הסופר מסתתר מאחורי ספרו, המשורר מאחורי שירתו, הכותב לחברו מאחורי דיו העט.

הארי האלר, זאב הערבה, הוא בן דמותו של האמן המודרני, המיואש, המסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, זה שמחפש אהבה במקומות הלא נכונים. שלוקה, כרבים מהאינטלקטואלים של המאה העשרים בתפיסה הומניסטית נעלית ובד בבד, עד כמה שישמע הדבר כאבסורד, במיזנתרופיות ובדידות אפלה.
עולמו של הארי היה בנוי על התפיסה כי מתרוצצות בו שתי נפשות, האדם והזאב, "האדם –עולם של הגיגים ורגשות, של תרבות ושל טבע מאולף ומזוכך, והזאב – עולם אפ

התוודעתי להרמן הסה ראשית עם ספרו הנהדר סידארתא ולאחר מכן נרקיס וגולדמונד המצוין.
שני הספרים די דומים מבחינת תיאור המסע שהגיבור עובר תוך כדי כתיבה מאוד ייחודית לאותו סופר ובעלי סוף ברור ומספק
וכך החלה הקריאה בזאב הערבה.
אך במהרה התבדיתי ומצאתי כאן יצור מוזר, שבדיעבד אני מבין מדוע התקבל בביקורת מעורבת בזמנו, שאינו דומה לשאר ספריו.
ראשית הספר בנוי בצורה לא שגרתית. מתחיל בפרולוג די ארוך, הצגת העל

'בני אדם, ברובם, אינם חפצים לשחות אלא אחרי שהם יודעים לשחות.' האין זה שנון? מובן שאינם חפצים לשחות! הרי הם נולדו לקרקע מוצקה ולא למים. ומובן שאינם חפצים לחשוב, הרי הם נולדו לחיות, לא לחשוב מחשבות! ככה זה, ומי שחושב, מי ששם את החשיבה בראש מעייניו עושי אמנם להגיע לגדולות בתחום זה אך הוא בכל זאת המיר את הקרקע המוצקה במים ובאחד הימים סופו לטבוע בהם. (עמ' 20)

במילים אלו של הארי האלר פותח הרמן הסה את