#
פלאש היא נובלה שמתחזית לביוגרפיה של המשוררת אליזבת בארט בראונינג, שחיה וכתבה במאה ה-19. אליזבת היתה הבכורה מבין 12 ילדי משפחה אמידה בלונדון. היא היתה מין ילדת פלא והחלה לכתוב שירים בגיל 4. בגיל 14 הוציאה לאור את ספרה הראשון ובגיל 15 חלתה במחלה הקשורה לעמוד השדרה, שגרמה לה סבל וכאבים כל ימי חייה. היא חיה כך, מושא להערכה ואף הערצה בשל כתיבתה, ומסוגרת בחדרה האפללולי שוכבת במיטתה ברוב הימים. בדיכאו

"והיא רצתה לומר לא דבר אחד, אלא הכול. מילים קטנות שמפרקות את המחשבה ומבתרות אותה לא אומרות כלום."
גם אני רוצה לומר הכול, ומרגיש שכול מה שאכתוב על הספר הזה רק ימעיט מעצמתו ומיופיו. אבל לא אעשה לעצמי הנחות. מדובר בספר יפה ומיוחד. כמעט כל משפט שקראתי, גרם לי להיעצר ולהרהר, להיסחף ולהיטלטל בין סבך של רגשות שונים וסותרים, להתמודד עם השדים הכי פרטיים וחבויים. והכול כתוב כל כך יפה ומרגש, כאילו מעולם לא

פעם ניסיתם לתקשר עם מישהו שלא יודע את השפה שלכם? ברמה טוטלית לחלוטין?
תנסו לדמיין איך זה לתקשר עם קשישה איטלקייה זקנה שחוץ מלהגיד "דרכון" ו"יורו" היא לא יודעת שום דבר.איך בדיוק מסבירים לה שהעודף שלה יגיע בדולרים?
אז מתחילים להיות יצירתיים. מתחילים לדבר איטלקית משובשת, עושים תנועות ידיים ומנסים לחפש מילים בינלאומיות.
אבל מה קורה אם לא מבינים אחד את השני?
פשוט מסתכלים אחד על השני כמו סתומים ומחכ

"היה נחמד תמיד, כי כל אדם שתפגוש נלחם מלחמה שאינך יודע עליה דבר". האימרה היפה הזו (שנטבעה לראשונה ע"י הכומר הסקוטי איאן מקלארן) עלתה בדעתי בזמן קריאת 'הגלים', ספרה של <mark>וירג'יניה וולף</mark> משנת 1931. שישה חברי ילדות מתבגרים זה לצד זה, מגיל הגן ועד קרוב לזיקנה. הם מדברים על עצמם, על חבר שהכירו ואהבו שהלך לעולמו בטרם עת, ועל החיים. אבל המילים אינן נאמרות, הן מתרחשות כולן בעמקי תודעתם. הכתיבה איננה ריאליסטי

החיים כמרוץ

לעתים אני מספר לחברים, על עולמי הפנימי שנוצק בתבנית הריצה התחרותית, בחוויה שחוויתי לפני שנים רבות. אתם לבטח מרימים גבה בהשתאות ושואלים, איך זה קשור לספר של <mark>וירג'יניה וולף</mark>, גברת דאלוויי, אותו כתבה אישה וסופרת שחייה בראשית המאה הקודמת?

רק לאחר שקראתי מעל מחצית הספר, עלתה בי לפתע תובנה מפתיעה ובלתי צפויה, לקשר אפשרי באמצעות עולם התודעה הפנימי, המשותף לרץ למרחקים ארוכים, ולוירג'יניה

אוסף לעוס, דהוי ובנאלי של התרשמויות, שנראה כאילו נלקח מעיזבון, מערימת טיוטות שהסופרת עצמה השליכה הצידה בכרכום פה וחשבה: "טוב, יש כאן משהו, אבל צריך לעבוד על זה. יש פה יותר מדי חזרות. זה בסיס למאמר סביר על ההתרשמויות ששירה וספרות עשויות ליצור, לא בסיס לספר באורך מלא", ואז היא, נו, טוב, קנתה כרטיס בכיוון אחד לנהר - בחיי שלא התכוונתי להתבדח על שם ההוצאה, להוצאת נהר יש זכויות רבות וספרים טובים בהרבה מ

רציתי לבכות כשהגעתי לסוף.
הוא היה כל כך טוב, מעורר השראה, מעורר מחשבה, מעלה שאלות כל כך מעניינות תוך כדי שהוא גורם לך לתהות על הרלוונטיות שלו מכיוון שהוא בכל זאת - נכתב לפני כמעט מאה שנה.

בהתחלה לא התחברתי אליו בכלל, קראתי בערך רביעית, עד שהחלטתי שהוא משעמם.
אבל כל כך רציתי לבטא את עצמי, ולכתוב שהוא משעמם, ולדרג אותו ב-2 כוכבים, שהייתי חייבת להתחיל לקרוא אותו שוב מההתחלה, להחזיק מעמד עד העמוד

אני פשוט נדהם שהספר הזה קיים. במאה ובעולם בו אנשים עדיין חשוכים כלפי אנשים השונים מהם. הבוחרים לחיות את חייהם באופן השונה משלהם ובעקבות כך, מאותם אנשים הרוצים לחיות את חייהם באופן שונה מתאגדים יחדיו בעיקר בחו"ל ומוצאים סיבות טיפשיות להתלונן על מצבם ולהתעצבן מכל שטות שדוברה עליהם, גם אם הכוונה לא הייתה לפגוע בהם. מתוך כך, נדמה ששני הצדדים נהיו מעייפים במיוחד ואותם חשוכים ניזונים מבכיינים. אבל כשאני

אחד הטקסטים הכי מחרידים ואוויליים שקראתי בחיי. זה מאמר קצר ש<mark>וולף</mark> כתבה בעת הקרב על בריטניה במלחה"ע ה2, עת בה הממלכה המאוחדת הייתה המדינה היחידה בעולם שנמצאת במלחמה נגד הנאצים (צרפת נפלה, ברה"מ וארה"ב עדיין לא הצטרפו), מטוסי הלופטוואפה הפציצו ללא רחמים את לונדון ועוד ערים מרכזיות, ואזרחים בריטים נרצחו כל יום בידי הפצצות הללו.
בתוך המציאות הזו, <mark>וולף</mark> כותבת מאמר על "המצב", שמיועד לפרסום באמריקה הניטרל