ביקורת ספרותית על פלאש (תרגום מחודש) מאת וירג'יניה וולף
ספר טוב

---

#
פלאש היא נובלה שמתחזית לביוגרפיה של המשוררת אליזבת בארט בראונינג, שחיה וכתבה במאה ה-19. אליזבת היתה הבכורה מבין 12 ילדי משפחה אמידה בלונדון. היא היתה מין ילדת פלא והחלה לכתוב שירים בגיל 4. בגיל 14 הוציאה לאור את ספרה הראשון ובגיל 15 חלתה במחלה הקשורה לעמוד השדרה, שגרמה לה סבל וכאבים כל ימי חייה. היא חיה כך, מושא להערכה ואף הערצה בשל כתיבתה, ומסוגרת בחדרה האפללולי שוכבת במיטתה ברוב הימים. בדיכאון. בשיעמום. בכאבים. פלאש היה גור של קוקר ספנייל שניתן לה על ידי ידידתה, מיס מיטפורד, שחיה וגידלה את אביו של פלאש באיזור כפרי במרחבים ובחסרון כיס די משמעותי. למרות שיכלה למכור אותו בסכום שהיה משמעותי עבורה, היא מסרה את הגור לאליזבת במחשבה (נכונה) שכלב יכול לגרום שמחה ולשפר מצב נפשי דיכאוני.

וולף לקחה על עצמה משימה לא פשוטה. היא ניסתה לכתוב על חייה של אליזבת בראונינג, דרך עיניו של כלב. לכאורה. כי כמובן החיבור החביב הזה אינו דרך עיניו של כלב אלא דרך עיניה של סופרת. הכלב משמש אותה כאפשרות לתאר תיאורים סיפרותיים בדיוניים. מה ראה הכלב? מה שמע? איך פירש את הסביבה? ובכן וולף מאנישה מאד את הכלבלב הספרותי ומעניקה לו תכונות כגון גנדרנות, מודעות מעמדית, קנאה, מודעות היסטורית ועוד תכונות שהיא - אולי מחוסר היכרות עם כלבים - מלבישה על הכלבלב האומלל. למעשה היא יכלה לכתוב את הביוגרפיה הבדיונית הזו מעיניה של המשרתת האישית של אליזבת ב. בראונינג, אבל א.ב.ב. מעולם לא טרחה להזכיר את המשרתת שלה במכתביה או בשיריה. עובדה זו גרמה, למרבה הצער, להשכחה מוחלטת של דמות ששירתה את אדוניתה במסירות ובאומץ ואף גַלְתָה איתה לאיטליה וטיפלה בבנה מינקותו.

הספר קריא מאד ואף מעניין לפעמים. הוא מתאר את הסביבה בה חיתה המשוררת מיום היולדה ועד יום מותה. לפחות את הסביבה שוירג'יניה וולף סברה שהיא חיה בה. מרובע מגורים לבני המעמד האמיד בלונדון, הנמצא בשכנות צמודה לרובע ווייטצ'אפל בו התגוררו עניי העיר והתקיימו(?) מעבירות שונות, כולל חטיפת כלבי המעמד השבֵע והחזרתם תמורת כופר. פלאש עצמו היה קורבן חטיפה כזו 3 פעמים בחייו (בספר מתוארת חטיפה אחת, כדי לא לשעמם את הקוראים). היא תיארה את הבון טון של עיצוב הבית בתקופה הויקטוריאנית – עומס כבד של רהיטים, קישוטים, וילונות, מרבדים וחדרים אפלוליים מלאי חפצים. זה המקום בו חיו הכלב ואדוניתו ובילו את ימיהם עד שהאדונית נישאה (בסתר) וברחה עם בעלה לאיטליה, שם חיה כנראה באושר במזג אוויר שמשי, עם רישמיות פחותה והרבה יותר אוויר צח.

כשלושת רבעי מאה מפרידות בין א.ב.ב, מושא הסיפור, לבין וירג'יניה וולף הסופרת. שתי הנשים מתו בגיל דומה – א.ב.ב. היתה בת 59 במותה ממחלה, וולף היתה בת 55 כשהתאבדה. וולף הביעה אהדה למושא סיפורה – גם לכלב וגם לאישה, אבל בהחלט לא יצאה מגידרה. לא יכולתי שלא לחשוב כמה היה הסיפור יותר מעניין לו נכתב על הסופרת ולא על המשוררת, שהיתה פשוט הרבה פחות מעניינת, לדעתי. אבל אין עולם בו אפשר היה שבראונינג תכתוב על וולף, שנולדה אחרי שהיא נפטרה. גם כך הספר טוב ומעניין, שופך אור על התקופה וגם קצת על האישה שמעולם לא קראתי משיריה וסביר מאד שכמי שלא יודעת לקרוא שירה – גם לא אקרא.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על פלאש (תרגום מחודש)