ביקורת ספרותית על מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית מאת וירג'יניה וולף
בזבוז של זמן

---

אחד הטקסטים הכי מחרידים ואוויליים שקראתי בחיי. זה מאמר קצר שוולף כתבה בעת הקרב על בריטניה במלחה"ע ה2, עת בה הממלכה המאוחדת הייתה המדינה היחידה בעולם שנמצאת במלחמה נגד הנאצים (צרפת נפלה, ברה"מ וארה"ב עדיין לא הצטרפו), מטוסי הלופטוואפה הפציצו ללא רחמים את לונדון ועוד ערים מרכזיות, ואזרחים בריטים נרצחו כל יום בידי הפצצות הללו.
בתוך המציאות הזו, וולף כותבת מאמר על "המצב", שמיועד לפרסום באמריקה הניטרלית באותה העת.

את המאמר היא דווקא מתחילה באופן טוב. היא טוענת שלמרות שנשים מודרות מהשתתפות בצבא או בפוליטיקה הגבוהה, הן צריכות לתרום למאמץ המלחמתי כפי יכולתן "בייצור נשק, בגדים או מזון. אבל ישנה דרך נוספת להילחם על החירות בלי נשק; אנחנו יכולות להילחם באמצעות כוח המחשבה. אנחנו יכולות לייצר רעיונות שיסייעו לאנגלי הצעיר שנלחם בשמיים להביס את האויב."
עד כה היא צודקת לחלוטין ואני מסכים מאוד. אין דבר כזה באמת "עורף" במהלך מלחמה מודרנית, והבליץ על לונדון במלחה"ע ה2 הוא דוגמה מצוינת לכך שזה לא קיים. כל אחד צריך לחשוב על עצמו כחלק מהמאמץ המלחמתי של אומה, גם אם הוא לא מחזיק נשק, גם אם הוא יושב במקלט. והכוח של רעיונות - טובים ורעים - הוא מהכוחות הכי חזקים שבן אדם וציביליזציה יכולים להחזיק בהם.

למרבה הצער, מכאן ואילך הכל מדרדר, כי הרעיונות של וולף הם רעיונות רעים ומסוכנים לאומה חפצת חיים.
"מיהו היטלר? מה הוא? תוקפנות, עריצות, אהבה מטורפת לכוח שקרמה עור וגידים, הם עונים. חסלו את זה, והייתם בני חורין."
מכאן היא ממשיכה ומגדירה "היטלריזם" כך: "בואו ננסה לדלות את ההיטלריזם שמדכא אותנו מהלא מודע אל המודע. זאת התשוקה לתוקפנות; התשוקה לשלוט ולשעבד."
" 'להילחם באויב אמיתי, לירות באנשים זרים, לזכות בכבוד ובתהילת נצח ולחזור הביתה בחזה מלא מדליות ועיטורים, זאת הייתה פסגת שאיפותיי... זה היה הדבר שכל חיי עד עכשיו הוקדשו לו, החינוך שקיבלתי, האימון, הכול...' אלה היו מילותיו של צעיר אנגלי שנלחם במלחמה הקודמת. לאור זאת, האם הדוברים מאמינים בכנות שבאמצעות כתיבת "פירוק מנשק" על דף נייר בשולחן ישיבות הם עושים כל מה שצריך לעשות? משלח ידו של אותלו ייעלם; אבל הוא יישאר אותלו. הטייס הצעיר למעלה בשמיים מוּנע לא רק מהקולות הבוקעים מהרמקולים; הוא מונע גם מהקולות בתוך עצמו — אינסטינקטים קדומים, אינסטינקטים שהמסורת והחינוך שימרו וטיפחו. האם אפשר להאשים אותו באינסטינקטים האלה? [..] אנחנו חייבות לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מתוכם את אהבת המדליות והעיטורים. עלינו לפתח כרי פעולה מכובדים יותר למי שמנסים לכבוש את אינסטינקט הלחימה בתוכם, את ההיטליריזם הלא מודע שלהם. עלינו לפצות את הגבר על אובדן הרובה שלו. [..] בבואנו לפצות את הגבר הצעיר על אובדן תהילתו ונשקו, אנחנו מוכרחות לתת לו פתח לרגשות היצירה. עלינו לייצר אושר. עלינו לשחרר אותו מהמכונה. אנחנו מוכרחות להוציא אותו מהכלא אל האוויר הפתוח. אבל מה הטעם בלשחרר את הצעיר האנגלי, אם הצעיר הגרמני והצעיר האיטלקי עדיין עבדים?"
האישה הזו, בשעת מלחמה, הופכת גם את הגברים הבריטים שמגינים על הציביליזציה שלה, ל"היטלרים לא מודעים", "עבדים" לאותו הדבר כמו חיילים בגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. וואו. איזה טקסט נורא ואיום. איזו חרפה מוסרית. חנה ארדנט לפחות הוציאה את הלשלשת המילולית שלה עשורים לאחר סיום המלחמה, אבל וולף מבצעת מהלך פרוטו ארדנטי בתוך הבונקר המופצץ.

לא, זה לא היטלר. היטלר זה האויב של האומה שלך, של הטוב האנושי, שנלחם בך כי הערכים של האומה הבריטית התנגשו בערכים שלו. היטלר הוא לא חייל בריטי שנלחם למען ערכים שאמנם יש בהם מקום לשיפור, ואמנם המדינה שלך מפלה אותך באופן כזה או אחר (שהולך ופוחת עם השנים, כי בחברה שבה את חיה יש הקשבה לטענות שלך, יש נכונות להשתנות, ויש בערכיה ובמבנה שלה את הגמישות והקבלה של האג'נדה שלך, מה שאין בחברה פשיסטית.), אבל זה שבריטניה והחיילים הבריטים אינם מושלמים, לא אומר שקיים בכל אדם שאינו מלאך אלוהים עלי ארץ "יסוד היטלראי".

יש כאן את הבלבול העמוק בין אויב לאוהב שאני רואה גם היום בציביליזציה המערבית בכלל ובשמאל הישראלי בפרט, ומדהים לראות שאפילו בעת בה הטוב והרע היו הכי ברורים לאנושות, גם אז היו אינטלקטואלים שהכי חשוב להם היה לעסוק בנהי והלקאה של החברה בה הם חיים, בשעתה היפה ביותר.

אי אפשר שלא להשליך את הספר הזה לכאן ועכשיו, אם וירג'יניה וולף הייתה ישראלית ב2025 אין לי ספק שהיא הייתה צועקת "את כולם עכשיו בכל מחיר" ומחזקת את יאיר גולן באמירה שלו שאנחנו "רוצחים תינוקות בתור תחביב". ברגע שאין הכרה בהבדל הברור בין טוב ורע, אין מורכבות, ובעיקר – יש אובססיה קודם כל לתקוף את החברה בה אתה חי לפני כל חברה אחרת – אתה נמצא על המדרון שסופו ב"בכולם יש היטלר קטן".

וכמה משפטים יותר טכניים: זה טקסט דקיק, כמה עשרות עמודים. חצי מהספר הוא המאמר הקצר של וולף, והחצי השני תמונות מהבליץ ו"מאמר על המאמר" שלא מוסיף כמעט דבר מלבד מעט הקשר. ועדיין, הדבר הזה משווק כספר, ונמכר במחיר מלא(!)
יש אופנה בשוק הספרים הישראלי בעשורים האחרונים להוציא לאור חיבורים דקיקים לחלוטין שלא נועדו מעולם להתפרסם לבדם, ובזמן שמצד אחד זה מביא לי הרבה יצירות קצרות שאני יכול לקרוא בסבבה תוך חצי שעה במהלך העבודה עם השאלה מספריות דיגיטליות ללא עלות, אני חושב שהפופולריות של הדבר הזה היא סימן די מדאיג לזילות הולכת וגדלה של שוק הספרים הישראלי. אני מניח שלפני 50 שנה הייתה בושה להביא טקסט כזה צנום, לנפח אותו עם תמונות ופראפרזות, ולמכור במחיר מלא. היום כבר לא. וגם יש לזה אני מניח הצדקה כלכלית, כי זה הולך וגובר.. אנשים אשכרה קונים את הדברים האלה..
במקרה של החיבור הזה, זו הוצאה ממש מיותרת, כי כפי שמתברר באחרית הדבר כאן, החיבור הזה הוא חלק מקובץ מסות של וולף שכבר תורגם לעברית כולו לפני פחות מ20 שנה. כלומר, יש תרגום עדכני לכל היצירה שהטקסט הזה הוא חלק ממנה, אז למה לפרסם אותו שוב?

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית