ביקורת ספרותית על הגלים מאת וירג'יניה וולף
ספר טוב

---

"היה נחמד תמיד, כי כל אדם שתפגוש נלחם מלחמה שאינך יודע עליה דבר". האימרה היפה הזו (שנטבעה לראשונה ע"י הכומר הסקוטי איאן מקלארן) עלתה בדעתי בזמן קריאת 'הגלים', ספרה של וירג'יניה וולף משנת 1931. שישה חברי ילדות מתבגרים זה לצד זה, מגיל הגן ועד קרוב לזיקנה. הם מדברים על עצמם, על חבר שהכירו ואהבו שהלך לעולמו בטרם עת, ועל החיים. אבל המילים אינן נאמרות, הן מתרחשות כולן בעמקי תודעתם. הכתיבה איננה ריאליסטית בשום צורה. זה משהו שקרוב יותר אולי לסיפורים הקצרצרים של אלזה לסקר שילר, אבל מעורפל אף יותר. אי שם בין פרוזה לשירה, דחוס מאוד, כמו ליקר עשיר ורב טעמים שאפשר ללגום ממנו רק טיפין טיפין. כשהם עדיין ילדים, המונולוגים הללו מבטאים את מה שמעסיק אולי את תודעתו של ילד, אבל באוצר מילים ובדיוק של מבוגרים. כשהם מתבגרים (וזה קורה בהדרגה, בלי שיש ציוני זמן כלשהם מצידה של הסופרת, שרק מפרידה פרק חיים אחד מאחר באמצעות תיאור יפה של גלי הים לאורכו של יום) אפשר להבחין כבר באישיות המובחנת של כל אחד ואחת. כאן אנחנו שומעים כבר מה הם חושבים זה על זו ועל מקומם בעולם, אבל מאחר שאלה מונולוגים שבתודעה שאינם נאמרים, אפשר לדמיין את המציאות "האמיתית" של המפגשים ביניהם, בהם כל אחד עטה על עצמו מסכה כלשהי, כשהוא אכן נאבק מול עצמו בקרבות שלאחרים לא היה מושג קלוש עליהם.

הכתיבה מאתגרת ביותר, אין דרך לייפות את זה. אבל היא עשתה לי איכשהו משהו שלא עשה לי שום ספר שנכתב בימים עברו, שיצא לי לקרוא: וולף היא פחות או יותר בת דורם של הורי סביי. מעולם לא היכרתי אותם. רובם לא שרדו את המלחמה באירופה, ומהתמונות שלהם ומהסיפורים ששמעתי מסביי הם הצטיירו לי כדמויות קהות וכבדות, מעורפלות כמו מעבר לוילון המטשטש של הזמן. וולף, דווקא בשל חדירתה לתודעתם של האנשים הללו, ילידי העשורים האחרונים של המאה ה-19, גרמה לי לחוש בחדות וברעננות את החיים הפנימיים שלהם, ולהצליח לדמיין אותם לראשונה כסובייקטים עם רגשות ומאוויים כמוני. זו הרגשה מיוחדת במינה, שמבחינתי די היה בה כדי להצדיק את הקריאה בספר, שאם היה נגיש יותר, הייתי בעצם מדרג אותו עם 5 כוכבים. התרגום של ליה נירגד יפהפה.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על הגלים