נערה בת שש-עשרה כותבת ספר לא אוטוביוגרפי, שאין לאיש פנאי לקרוא. אחותה הקטנה צורחת בשנתה וזועמת כשהיא ערה. אחיה הקטן מטפס על המעקה. הוריה מתקשים להתמודד עם גידול הילדים. את הסודות שלה היא טומנת היטב בין הדפים.

שש-עשרה שנים אחרי שהמשפחה הקטנה מתפרקת, היא גדלה להיות רופאה פסיכיאטרית. בבית חולים גדול במרכז הארץ היא מטפלת באישה ששטפה את פני בתה עד שאיבדו את עורם, בצעיר שכרת את שדיהן של כל הבובות בחלונות הראווה בעירו, בצעירה חרדית חולת סכיזופרניה שילדיה הולכים ומאבדים את מאור עיניהם, ובבני משפחה שנאלצים להתמודד עם מה שהוא לעתים רע ממוות. העבר רודף אותה בדמות אחותה, שממשיכה לצעוק בשנתה. דווקא סיפור אהבה וירטואלי מאלץ אותה להתמודד עם השדים של ילדותה ולהכריע אם הכתיבה יכולה להוות תחליף לחיים עצמם.

בספר ביכורים נועז ויפהפה זה מצליחה טלי וישנה לערער את מנגנוני ההדחקה המקובעים ביותר ומאפשרת לקוראיה התבוננות חדשה בעצמם ובזולת.

שם הספר
חשבתי על זה הרבה