ביקורת ספרותית על חדר משלך (2004) מאת וירג'יניה וולף
ספר מעולה

---

רציתי לבכות כשהגעתי לסוף.
הוא היה כל כך טוב, מעורר השראה, מעורר מחשבה, מעלה שאלות כל כך מעניינות תוך כדי שהוא גורם לך לתהות על הרלוונטיות שלו מכיוון שהוא בכל זאת - נכתב לפני כמעט מאה שנה.

בהתחלה לא התחברתי אליו בכלל, קראתי בערך רביעית, עד שהחלטתי שהוא משעמם.
אבל כל כך רציתי לבטא את עצמי, ולכתוב שהוא משעמם, ולדרג אותו ב-2 כוכבים, שהייתי חייבת להתחיל לקרוא אותו שוב מההתחלה, להחזיק מעמד עד העמוד האחרון, רק כדי שתהיה לי את הזכות לעשות את זה.
כי לדעתי, לדרג ספר, ולכתוב עליו שהוא משעמם, שלא קראת את כולו ולא הצלחת להבין את הקטע שלו, זו פשוט בדיחה.
ואני לא רציתי להיות בדיחה, ולחוות דעה על משהו שראיתי ממנו רק רביעית תמונה, אז התחלתי לקרוא שוב, הפעם עם ציפיות ברצפה.

לאורך כל הספר הייתי מודעת לדירוג שאני מתכוונת לתת לו, בפרק 3 החלטתי שאולי הוא שווה שלושה כוכבים, בסיום פרק 4 כבר תהיתי אם זה בכלל אפשרי שהוא יצליח לשכנע אותי לתת לו חמישה, ואני לא יודעת איך, אבל כל מה ששנאתי בהתחלה, הפך ליתרון כשהגעתי לסוף.
כאילו מישהו הביא לי אבן מכוערת במתנה, אבל אז הוא אמר שהיא מהירח, וזה שינה את כל ההסתכלות שלי עליו ועל המתנה.

אז התחלתי לקרוא שוב מההתחלה, רק כדי שתהיה לי את הזכות המלאה, לכתוב שהוא משעמם.
אבל איכשהו הוא הצליח להביא אותי למצב שאני חושבת שהוא מדהים וגאוני.
למדתי להעריך את הכישרון של וירג'יניה וולף לספר סיפור, ולהיות בשוק מאיך שהיא הצליחה לגעת בכל כך הרבה נושאים, אבל לא לפספס שום דבר.

אני פשוט מחבבת אותה עכשיו, אחרי שקראתי את הספר הזה, אפילו שהוא לא מושלם, אני פשוט מעריכה אותו דווקא כי הוא ספציפי במידותיו.
היא לא מנסה לדבר על מה שהיא לא מבינה בו, היא מספרת סיפור מתוך הדברים שהיא חוותה בחייה, וזה הגיוני שהיא לא יכולה לייצג את כולם מלבד את עצמה בתור אישה כותבת.

המסה הזאת מבוססת על שתי הרצאות שנערכו באוניברסיטה, אותן הסופרת נתנה בפני קהל של נשים בלבד, בשנת 1928.
וזה כבר מצייר לך סצנה בראש, אתה יודע שהמילים מופנות לנשים, ושהיא מדברת אליהן פנים מול פנים.
הדברים נאמרו, הדברים נשמעו, ואחרי זה גם נכתבו ועברו שינויים והרחבה אל משהו יותר מסודר.
הנושא של ההרצאה הוא "נשים וספרות".

הפרק הראשון היה משעמם בפעם הראשונה שקראתי אותו.
כל כך משעמם, שהייתי חייבת לקרוא שוב, רק כדי שאני אוכל לבוא לכאן ולומר שהוא משעמם.

קודם כל, לא אהבתי את איך שהיא כותבת מתוך זרם התודעה.
רגע אחד היא אומרת משהו, ואז מיד משנה את דעתה, אבל במקום לערוך ולהוציא את זה, היא משאירה את זה שם.

הנה דוגמא צולעת:
"אכלתי אתמול תפוח. אה בעצם לא, זה לא היה תפוח, זה היה תפוז".

כל בן אדם נורמלי, ימחק את מה שמיותר וישנה את המשפט הזה ל-"אכלתי אתמול תפוז", וימשיך משם הלאה.
אבל היא חייבת לכתוב ככה, זה פשוט הסגנון שלה, ובהתחלה זה עיצבן אותי מאוד, ועכשיו אני חושבת שזה דווקא עובד טוב בספר הזה.
בעיקר כי זה באמת מכניס אותך וגורם לך לעקוב אחרי תהליכי החשיבה שלה, וזה גם מה שהיא אומרת שהיא רוצה לעשות;
לקחת אותנו איתה אל תהליך החשיבה שהביא אותה למסקנה שאישה צריכה חדר משלה, והכנסה קבועה על מנת ליצור.

וככה בדיוק זה מתחיל:

"ייתכן שתאמרו, הרי ביקשנו ממך לדבר על נשים וספרות - מה לזה ולחדר משלך? אנסה להסביר.
כאשר פניתן אלי בבקשה להרצות על נשים וספרות, התיישבתי על גדת נהר והתחלתי לתהות על משמעותן של המילים הללו."

ואז היא מדברת על הניסיון לפענח איך עליה לגשת לנושא. במה עליה להתמקד?
האם בנשים סופרות והספרות שהן כותבות או בספרות שנכתבה על נשים.
וכאן אנחנו מבינים שיש הרבה כיוונים מהם אפשר לגשת אל הנושא.

מה שהיא מחליטה לעשות, זה להתחיל לספר לנו סיפור, בו אתה לא יכול לפענח מה ממה שהיא אומרת באמת קרה, ומה הוא בסך הכל אמצעי סיפורי שהיא משתמשת בו כדי להעביר נקודה.
והיא אומרת את זה - דוגרי.
ותנו לי לצטט, כי השורות האלה גרמו לי להרים גבה בפעם השנייה שקראתי אותן, כי זה משהו שלגמרי פיספסתי בקריאה הראשונה:

"מתוך המעקב אחרי המגבלות, הדעות הקדומות, והזרויות המיוחדות למרצה. סביר מאוד כי הבדיון יכיל כאן יותר אמת מן העובדות.
(...) אין צורך לומר, כי מה שאתאר להלן אינו קיים במציאות.
אוקסברידג' היא המצאה, וכך גם מכללת פרנהאם; 'אני' היא רק מילה נוחה לתיאור מישהי שאיננה יצור ממשי. שקרים יצאו מפי, אבל אולי
תהיה מעורבת בהם גם מידה של אמת."

בפעם השנייה שקראתי את הפרק הראשון, הצלחתי להתחבר אליו יותר, ולמרות שהוא עדיין לא עניין אותי, הבנתי את החשיבות שלו.

הוא לא היה מיותר.
הוא היה כמו השלוש נשימות עמוקות שלוקחים לפני שניגשים לעניין רציני.
משהו שמאט אותך.
משהו שדורש ממך להתאים את עצמך אליה, ולעקוב אחרי צורת החשיבה שלה בסבלנות.
היא כמו בחורה הזאת שהולכת לאט מדי, וזה מעצבן בהתחלה.
אבל אז אתה נרגע, ומתרגל לקצב שלה, ואז היא יכולה להתחיל באמת לדבר איתך על הדברים החשובים.
זה גאוני כשחושבים על זה.
רוב האנשים ממהרים להגיע לנקודה, כדי לא לאבד את הקורא.
אבל היא מכריחה אותך להאט, כי היא יודעת שככה המילים שלה יהדהדו בך יותר.

אחרי הפרק ה-1, אם קראת אותו כמו שצריך, אתה מוכן יותר לקבל ולהקשיב למה שיש לה לומר.
ונכון, הציטוט האחרון שנתתי, גרם לי להרים גבה, כי הוא פשוט החדיר בי ספק.
היא גרמה לי מראש, לבוא אם חשיבה של - "אני לא יכולה לסמוך על מה שהיא אומרת. אני צריכה להיות ערה. ונוכחת. ולחשוב בשביל עצמי".

-

הפרקים מסודרים בצורה מאוד טבעית וככל שזה התקדם, ככה יותר ויותר התחברתי לספר.
כל פרק עסק במשהו שונה, אבל בו זמנית גם היה המשך של הקודם והכנה לפרק הבא.
תחושה של צעדים, והתקדמות בדרך הנכונה.
אחת, שתיים, שלוש - הסגנון כתיבה נותן לך תחושה של עליה במדרגות.

עכשיו אני אעבור על הפרקים, ואצעד אל סוף הביקורת הזאת.
ואני מקווה שאני אצליח לתפוס בביקורת הזאת, את עיקר הדברים שהספר הזה גרם לי לחשוב עליהם ולהרגיש.

פרק 1:
אנחנו עוקבים אחרי דמות, וולף משתמשת במילה "אני", אבל מבהירה לנו שה"אני" היא רק דמות וקוראים לה מרי ביטון.
"קראו לי מרי ביטון, מרי סיטון, מרי קרמייקל או כל שם אחר שתרצו - אין לכך כל חשיבות"
אנחנו עוקבים אחריה, ואחרי הקושי שלה לגבש מסקנה שאותה היא תוכל להעביר לנשים שבפניהן היא צריכה לתת הרצאה.

קורים הרבה דברים, היא נתקלת בכל מיני אנשים, והכל מעורר בה מחשבה על הנושא - "נשים וספרות".
אני לא ארחיב על הפרק הזה, כי קשה לסכם אותו בנקודות ספציפיות.
הוא פשוט סיפור על יום בחייה של מרי ביטון, בעולם בו לנשים אין את אותן הזכויות כמו גברים, והמחשבות שהיום מעלה בה.

פרק 2:
שם היא (מרי ביטון) הולכת למוזיאון הבריטי ומתחילה לחקור על נשים וספרות.

"האם יש לכן מושג כמה ספרים נכתבים על נשים במהלך שנה אחת?
וכמה מהם נכתבים בידי גברים?
האם ידוע לכן, שאתן החיה שדנים בה אולי יותר מבכל בעל-חיים אחר ביקום?"

היא מעלה שאלות.
ואז היא מתחילה לכעוס, כשהיא נזכרת ביצירה שנכתבה על נשים עם הכותרת - "נחיתותו השכלית, המוסרית והגופנית של המין הנשי".
היא מתארת איך היא ציירה את הפרופסר שכתב אותה, תוך כדי שהיא שוקעת במחשבות על נשים והספרים שנכתבו עליהן.

"ברישום שיצא תחת ידי הפרופסור לא נראה כגבר מושך."

בשורה הזאת היא הצחיקה אותי, וכאן כבר התחלתי להינות מהספר, זה היה בעמוד 41, וזה נתן לי תקווה לשאר הספר.
כאן היא מתחילה לדבר על הצורך להיות נעלה יותר ממחצית האנשים בעולם.
על המחשבה שעוברת בראשם של הגברים, שלא משנה כמה קשה להם בחייהם, לפחות הם לא נחותים כמו נשים.

"ייתכן שכאשר הפרופסור מדגיש קצת יותר מדי את נחיתותן של הנשים, מה שמעסיק אותו אינו הנחיתות שלהן אלא העליונות שלו.
על זה הוא מגן בלהט חמום מוח, כי עבורו העליונות היא אוצר שלא יסולא בפז."

"ללא ביטחון עצמי הרינו כתינוקות חסרי-אונים.
וכיצד נוכל לייצר את התכונה החמקמקת, אך החיונית כל-כך, בדרך המהירה ביותר?
פשוט בעזרת השכנוע שאנשים אחרים נחותים מאיתנו;"

"כמה קשה לאישה להגיד להם - הספר הזה גרוע, הציור הזה הוא חלש, או כל דוגמה אחרת, בלי שדבריה יפגעו ויכעיסו הרבה יותר מאשר ביקורת זהה מפי גבר."

אני חושבת שהיא עשתה עבודה ממש טובה בפרק 2, אבל אני לא יכולה לצטט את כולו,
אז אני רק אגיד שיש בפרק הזה יותר ממה שצוטט כאן.

פרק 3:
שבר לי את הלב.
היא מתחילה בלדבר על הנשים שעליהן כתבו גברים, ועל הפער בין הנשים הללו (אנטיגונה, קליאופטרה, ליידי מקבת' ועוד) לבין הנשים במציאות.

"בספרות מושמות בפיה מילים רבות-השראה ומחשבות עמוקות ביותר; בחיים הממשיים היא בקושי ידעה לקרוא ולכתוב ונחשבה לרכושו של בעלה."

"אבל זאת האשה בספרות הבדיונית. במציאות, כפי שמציין פרופסור טווליאן, היא נכלאה, הוכתה והושלכה באלימות."

ועכשיו כמה ציטוטים מתוך הקטע בו היא מדברת על מה היה קורה אם לשייקספיר הייתה אחות,
ומה היה מצבה אם היה ברצונה ללכת בעקבות אחיה:

"מפעם לפעם היא לקחה ספר, אולי פרי עטו של אחיה, וקראה בו כמה עמודים.
אבל אז נכנסו הוריה לחדר ודרשו ממנה לתקן גרביים, או להשגיח על התבשיל, ולא לחלום ולבזבז זמן עם ספרים וניירות."

"כשהיתה עדיין בגיל ההתבגרות שידכו אותה לבנו של השכן, שעיסוקו היה מיון צמר ומכירתו.
היא התקוממה נגד השידוך המאוס עליה, ועל כך חטפה מכות רצח מאביה.
ואז הסתיימו הגערות, והאב התחיל להתחנן בפניה שלא תפגע בו, שלא תמיט עליו חרפה.
הוא ייתן לה מחרוזת או חצאית משובחת, כך הבטיח, ודמעות עמדו בעיניו.
איך תוכל לסרב לו? איך תוכל לשבור את ליבו?"

טוב, זה שבר לי את הלב.
זה היה הקטע שהייתי צריכה לעצור ולקחת הפסקה לא כדי לעכל מידע, אלא לעכל את כל הדברים שזה עורר בי.
אם להיות ספציפית, הקטע הזה העלה בי את הסיפור של אתי אלון, שנחשפתי עליו כשעברתי בסלון. (אני באמת לא ראיתי שזה מתחרז)
אני לא אפרט על הסיפור, כי מי שראה את זה בטלוויזיה, אולי יכול לנחש למה השורות האלה גרמו לי לחשוב עליה.

הוא פשוט עורר בי הרבה שאלות...

למה תמיד מצופה מהאישה להקריב?
למה הנשים שהיו טיפה שונות היו צריכות לסבול השפלה ואף מוות בכלל השוני הזה?
למה היום עדיין יש גברים ומשפחות שמצפות מהבנות שלהן לעשות את הכל, בשביל האב והבן?
למה זה היה הגיוני שדווקא החלש צריך להקריב?

ואולי זה נשמע כמו דיבורים של פעם, אבל זה עדיין קיים, ויש נשים שעדיין מתקשות להיות עצמן, בגלל ציפיות החברה.
הפמיניזם עדיין הכרחי, כי עדיין יש נשים שמצופה מהן ואף נדרשות להקריב עבור ערכים פטריארכליים.

משהו בספר הזה משך אותי לאחור,
חרט לי את המילה "דיכוי" על התיקייה בראש בה נמצאת ההיסטוריה הנשית, ולהיות עצובה על כך, שרק מעט ממנה תועד.
והוא גם שיכנע אותי שזה עוד לא נגמר, עם כמה שהעולם התקדם מאז, ספרים כאלה עדיין רלוונטים.
-

"במאה התשע-עשרה מאמצי נשים ליצור אמנות לא זכו לעידוד. ההפך הוא הנכון, הן נתקלו בבוז, בעלבונות, בהרצאות ובהטפות מוסר. המאמץ והמתח הכרוכים בהתנגדות ללחצים כאלה הפחיתו את חיוניותן."

"תולדות התנגדותם של הגברים לתנועות השחרור של האשה מעניינות אולי יותר מתולדות השחרור עצמו." - אני חושבת שזו נקודה מעניינת.

אני תוהה מה גברים חושבים על הספר הזה, ואם הם בכלל מסוגלים להבין את הערך שלו עבור אישה שיכולה להזהות עם וולף.
אני חושבת שביקורת של גבר על הספר הזה תהיה מאוד מעניינת.
-

"האמן רגיש מטבעו באופן מופרז לנאמר עליו.
הספרות גדושה בעדויות על סבלם של אמנים, שדעות הזולת השפיעו עליהם במידה הנוגדת כל היגיון."

לאורך כל הספר היא חושבת על ההיסטוריה של הנשים הסופרות, ומנסה להסביר למה נשים לא כתבו ספרים, רומנים או שירה, כמו הגברים.
ובשורה הזאת, היא נותנת לך עוד סיבה, משהו יותר נפשי, ללמה נשים לא יצרו יצירות מופלאות כמו הגברים.
פשוט לא הייתה להן את השלווה, והחופש, לחשוב ולעשות מה שבא להן, מבלי שמישהו יעביר על זה ביקורת, ויסיח את דעתן.
הן לא יכלו להתעסק בכתיבה, מבלי לשמוע מגברים, שהן נחותות מדי בשביל מלאכה זו.

"חתולים אינם מגיעים לגן-עדן. נשים אינן מסוגלות לכתוב את מחזותיו של שייקספיר."


פרק 4:
כאן היא מספרת על הנשים הראשונות שעסקו במלאכת הכתיבה, בגישה שלהן, ובמחיר ששילמו. וזה היה מאוד מעניין.
אני אהבתי את איך שהספר הזה מתחיל מהעבר ומתקדם אל העתיד.
אהבתי את איך הוא החזיר אותי אחורה בזמן, וגרם לי לחיות מחדש, כאב של כל כך הרבה נשים, אבל המשיך הלאה מעבר לזה.

"יצירות מופת אינן נולדות יש מאין כאירועים בודדים וחריגים;
הן תוצר של הרבה שנות חשיבה משותפת, חשיבה של עם שלם, כך שהניסיון הקולקטיבי עומד מאחורי הקול היחיד."


פרק 5:
כאן היא מדברת על הכתיבה בימיה.
על כך שנשים צריכות לכתוב יותר על החויות הנשיות, ועל היחסים של נשים בינן לבין עצמן, כי הרי הגברים לא יכולים לעשות את זה.
גברים לא עשו את זה בעבר, אז העולם לא ידע על כך דבר.

היא אומרת שלדעתה אומן צריך להיות דו-מיני,
ושבכל אחד יש גם אנרגיה גברית וגם אנרגיה נשית, ושהיצירה האיכותית משלבת את שתיהן.

"תארו לעצמכן, שהגברים היו מוצגים בספרות אך ורק כמאהבים של נשים, ולעולם לא כידידים של גברים אחרים, כחיילים, הוגים, חולמים;
כמה מעט תפקידים היו מוקצבים להם במחזותיו של שייקספיר; וכמה היתה הספרות ניזוקה!"

"כי לכל אדם יש נקודה בעורפו שאותה לא יוכל לעולם לראות בעצמו.
תיאורה של נקודה זו הוא שירות חשוב, שנשים יכולות לספק לגברים ולהפך."

"תמונה אמיתית של הגבר לא תושלם בלי התיאור שתיתן אשה לנקודה החבויה בעורפו."

פרק 6:
הוא המשך של הדו-מיניות שצריכה להיות לאומן.
והוא גם הפרק האחרון שמסכם את כל מה שדובר עד כה.

"התלכדות זו של שני המינים היא המפרה את המוח כך שיפעיל את כל כישוריו במלואם.
ייתכן מאוד שמוח זכרי לחלוטין או נשי לחלוטין אינו מסוגל ליצור."

"מעולם לא עסקו בנושא של ההבדלים בין המינים בלהיטות קולנית כל-כך; ותעיד על כך הכמות העצומה של ספרים במוזיאון הבריטי, שאותם כתבו גברים על המין הנשי.
התנועה למען זכות-ההצבעה לנשים אחראית לכך במידה רבה. היא עוררה בגברים תשוקה בלתי נשלטת להגדיר ולהבליט את עצמם;
היא דחפה אותם להדגיש את גבריותם ואת מאפייניה במידה שלא היו טורחים לעשות אלמלא הוטל ספק בעליונותם."

"המשפט הראשון שאכתוב להרצאה, אמרתי כשאני ניגשת לשולחן הכתיבה ונוטלת את הדף שכותרתו 'נשים וספרות', יזהיר מפני סכנה קטלנית לכל מי שכותב - הסכנה של הזדהות גמורה עם היותו גבר או אשה באופן חד משמעי; הסופרת חייבת להיות אשה-גבר והסופר חייב להיות גבר-אשה. לאשה כסופרת ההתמרמרות הקלה ביותר היא קטלנית; וכך גם לימוד זכות על עיקרון, צודק ככל שיהיה, או כל התבטאות שבה היא מודעת לעצמה כאשה." (ההסבר ללמה היא חושבת ככה נמצא בפרק 4)

"כאן מסתיימים דבריה של מרי ביטון."

"כל עוד את כותבת בדיוק את מה שאת רוצה לכתוב, רק זה חשוב; והאם זה יישאר חשוב למשך דורות או למשך שעות, איש אינו יכול לדעת.
אבל אם תקריבי כחוט השערה מן החזון העומד מול עינייך, גוון קל שבקלים מבין צבעיו, כדי לרצות מנהל עם ספלון מכסף או פרופסור השולף משרוולו סרגל, הקרבה כזאת תהיה הבגידה השפלה ביותר; אובדן העושר או הטוהר המיני, אסונות שנחשבו פעם כנוראים מכל, יהיו בהשוואה לקורבן כזה לא תהיה יותר מעקיצת פשפש."

"סכום של חמש-מאות בשנה מייצג את הכוח להתפנות לחשיבה, וחדר משלך מצייג את היכולת לחשוב בכוחות עצמך"

-

בפרק האחרון, ומהציטוטים שנתתי כאן, אולי אתם יכולים גם להבין את זה בעצמכם, נאמרו הרבה דברים שלא התיישבו איתי לגמרי טוב.
כאילו המחשבה לא פותחה מספיק רחוק, ואני צריכה להמשיך לחשוב על מה שהיא אומרת, כדי להחליט בעצמי אם אני אכן מסכימה עם הדעות האלה או לא.

הספר הזה באמת גורם לך לחשוב, על הרבה דברים, וזו הסיבה שאפילו שרציתי לתת לו ארבעה כוכבים, לא יכולתי.
כאילו לא לגמרי הבנתי את הכל, והסיבה שמשהו חסר לי בו, היא כי אני פיספסתי אותו, ולא כי משהו באמת חסר.

אני חושבת שזה ספר מיוחד, ושעם הזמן הרגשות שלי אליו יתבהרו.
יש הרבה שאני לא בטוחה שאני מסכימה איתו, יש הרבה שאני לא בטוחה אם אני מעריכה, והזיכרון המתסכל של הקריאה הראשונה עדיין מהדהד.
אבל כרגע, הוא פשוט מרגיש כמו ספר של חמישה כוכבים.
אז זה הדירוג שאני אתן לו.

זו הסקירה הכי מתישה שכתבתי עד היום...
אני מקווה שזה לא היה מתיש לקרוא עד לפה.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על חדר משלך (2004)