****




<mark>פיליפ רות</mark> הוא סופר יהודי. היהודיות זולגת מכל שורה ומכל תו, אבל לא היהודיות של בני ברק או השטייטל, אלא היהודיות האמריקאית החצי-חילונית הדביקה, הרגשנית, העממית ועתירת הפולקלור, ההומור, היידישקייט והז'רגון, שבה יהודים הם יהודים כמו שבסופרנוס האיטלקים הם איטלקים.
"זעם", או הספר-בכריכת-עכשיו-הסרט שאני קראתי שנקרא "התפכחות" דווקא, ממשיך את הקו היהודי של "מה מעיק על פורטנוי" אבל כך שנגרע מ

הסופר <mark>פיליפ רות</mark> הלך לעולמו בשנה שעברה בגיל 85. הוא כתב בחייו כ-30 ספרים, והיה מן הסופרים היותר נוכחים בתרבות האמריקאית. וכדין הגדולים ביותר הוא עורר מחלוקות. אמרו שהיה מסוכסך עם עצמו ויצירתו הייתה מהסוג הבועט והמטריד, וכיאה לספרות גדולה הצליחה להדהד ולחפור במכרה הנטוש בליבו של הקורא.

רות עבד בעמידה ונהג לומר שהוא צועד קרוב לקילומטר על כל עמוד שהוא כותב. ואת הספר הזה "הונאה" (תרמית ו/או הטעיה -

"לא חשוב כמה אתה יודע, לא חשוב כמה אתה חושב, לא חשוב כמה אתה מתחבל ומתכסס ומתכנן, אתה לא מעל הסקס."
זהו סיפור על מערכות יחסים בין גבר לנשים, על החיים והמוות, על כמה שברירית המציאות שלנו ושבכל רגע יכולים חיינו להתהפך ב-180 מעלות ובאותו הזמן על הפשטות בחיים, על היצרים החייתים של האדם, על פנטזיות.

הגיבור הוא אדון מבוגר בשנות ה-60 לחייו (בתחילת הסיפור). הוא היה מרצה לספ<mark>רות</mark> עד שיצא לפנסיה ומאז הוא

לקרוא <mark>פיליפ רות</mark> זה כמו לעשות Reset. מידי איזה זמן כשאני לא בטוחה/נמאס לי/אין לי חשק אני פשוט לוקחת אחד (מתוך המון. מזל.) ואחר כך אני יכולה להתחיל לקרוא מחדש.

זה לא שאין לו ספרים שלא סבלתי וכאן הסכנה היתה גדולה במיוחד כי כותרת המשנה של הספר היא "אוטוביוגרפיה של סופר". זה קצת כמו למצוא ברז שמעליו שלט שלט: "זהירות, המים רטובים". אני נזהרת.

גם פה, כמו כמעט בכל יתר הספרים שלו (או לפחות אלה שקראת

בובה על חוט דק

ההורים שלי סברו שילדות היא רק מסדרון לקראת הבג<mark>רות</mark>, ועל כן אין צורך להשקיע בתרבות לילדים. מבחינתם ילד הוא מבוגר קטן. במצב הזה לא בהכרח הייתה לי רק ילדות עשוקה, אלא גם יתרונות. די מהר הבנתי, שאם אין אני לי, מי לי, ופתחתי עצמאות בגיל די מוקדם. לעתים חיפשתי לעצמי את נושאי תרבות שעשויים לעניין אותי, מה שהפך אותי לסקרן המנסה לגלות חוויות חדשות כל פעם מחדש. כך רכשתי לעצמי כרטיס להצגת תי

בעיני, יש משהו שובה-לב בסיסמאות קליטות, ואם אפשר - הבנויות כחרוזים: לדוגמה, ראש הממשלה נתניהו עם ה"נכֵּה את אויבינו; נבנה את ארצנו" (ואולי בסדר הפוך); אצל <mark>פיליפ רות</mark>, יהודי פרוגרסיבי "גלותי" מניו-יורק, המוטו שונה, אך המבנה דומה: כך, בספרו של רות "מה מעיק על פורטנוי". כשהוא על ספת הפסיכולוג, מספר פורטנוי את סיפור חייו, שמתרכז סביב המוטו "להביא את האִיד ליִיד ואת האוֹי לגוי". הזרז לאותו טיפול הוא, ל

יצא שקראתי את הספר בתקופת הבחי<mark>רות</mark> בארה"ב. הספר הינו על הקיטוב בארה"ב בין הדמוקרטים לרפובליקנים במהלך השנים 1940-1942 , ששופך אור להבנת עמדות הצדדים גם היום. בגדול הדמוקטרים בעד ההתערבות במלחמה באירופה ובמיגור גרמניה הנאצית והרפולבלקינים נגד התערבות במלחמה, נגד שליחת חיילים אמריקאיים להלחם ולההרג במלחמה לא להם.
הרקע לספר הינו אמיתי וכל הדמויות בו חיו באותה תקופה והיו פעילים באותה תקופה, הסופר בג

כמעט כולם יודעים מיהו לינדברג, הטייס ההרואי שחצה בטיסת סולו את האוקיינוס האטלנטי.
פחות אנשים יודעים על חטיפתו ומותו הטראגי של בנו הבכור ועוד פחות אנשים יודעים על חלקו בארגון " אמריקה תחילה" וקריאתו לבדלנות של ארה"ב ממלחמת העולם השנייה ונאומו בדה מוין בו הצהיר שהמיעוט היהודי הוא זה שדוחף להצטרף למלחמה באירופה ב1940.
בנקודה זו מתערב <mark>פיליפ רות</mark> ויוצר היסטוריה חלופית – בה לינדברג מתמודד נגד רוזוולט

אני מתאר לעצמי (סתם : אני יודע) שהספר ומחברו היו, בזמן הפרסום וגם קצת אח"כ, נושא מרכזי לוויכוחים, דיונים וקונטרוורסאליות מרובה, בעיקר כי -מה לעשות- החברה המערבית ובפרט זו האמריקאית, קהל היעד המיידי, היו בלייט סיקסטיז, למ<mark>רות</mark> "שיער", "וודסטוק" ושאר מיצגיהם של "ילדי הפרחים", מסג<mark>רות</mark> לגמרי פוריטניות שלא לומר מוסרניות וצדקניות. גם כיום הן נותרו כאלה במידה לא מבוטלת. ברור לי גם, כמעט ללא צל של ספק, שפילי