ביקורת ספרותית על העובדות - אוטוביוגרפיה של סופר מאת פיליפ רות
ספר מעולה

---

לקרוא פיליפ רות זה כמו לעשות Reset. מידי איזה זמן כשאני לא בטוחה/נמאס לי/אין לי חשק אני פשוט לוקחת אחד (מתוך המון. מזל.) ואחר כך אני יכולה להתחיל לקרוא מחדש.

זה לא שאין לו ספרים שלא סבלתי וכאן הסכנה היתה גדולה במיוחד כי כותרת המשנה של הספר היא "אוטוביוגרפיה של סופר". זה קצת כמו למצוא ברז שמעליו שלט שלט: "זהירות, המים רטובים". אני נזהרת.

גם פה, כמו כמעט בכל יתר הספרים שלו (או לפחות אלה שקראתי), פיליפ רות מתעסק בעצמו, אז מה העניין?

אולי זה שבכל פעם הוא מצליח לעשות את זה אחרת ועדיין, כמעט כל אחת מהן, מהפעמים, משכנעת אותי באותנטיות שלה, מביאה אותי לראות את הדברים שהוא מתאר מנקודת מבטו ואז גם לראות דברים אחרים, כאלה שהוא לא מתאר, מאותה נקודת מבט.

עובדות או בדיון, מה זה משנה. זה במידה רבה אחד הנושאים החשובים שהספר מעלה.

לא מזמן קראתי את הכרך הראשון של קנאוסגורד. בעיני אחד הדברים החשובים שהוא אומר זה שהחיים מעניינים. כל חיים, אפילו כאלה שמתנהלים מתחת לשכבות הקרח בנורבגיה, איפה שאתה לא פוגש יותר מאדם אחד ליום, וכמעט תמיד זה זה שפגשת אתמול. זה לא אומר שצריך לדפוק על הדלתות של השכנים ולבקש את היומנים שהם כתבו (למרות שפייר, זה דוקא יכול להיות אפילו יותר מעניין), אלא רק שאם אתה יודע לכתוב ויודע איך לספר את הסיפור שלך, כלומר, לזהות את מה שמניע אותך ואת איך או למה הדברים קורים, זה מספיק.

אז אם החיים יכולים להיות לא פחות מעניינים מסיפורים וקנאוסגורד טוען את זה על דרך ההוכחה שנמשכת לאורכם של שישה כרכים לא קצרים, רות מסתפק באנקדוטות ועל הדרך הוא מברר עם עצמו ואיתי את תפקידה של הספרות. הטענה שלו כי האוטוביוגרפיה היא הצורה הספרותית המאניפולטיבית מכולן בטח תשב לי בראש עוד שנים.

אבל בסיומו של מה שנראה כמו וידוי כנה, כמעט נטול ציניות, הוא לא יכול יותר, כמו מישהו שאף פעם לא מסוגל להסתכל במראה רגילה, תמיד בוחר בזו שמעוותת קצת, או לפחות זה מה שהוא עושה כשאחרים רואים, אולי לבד הוא יכול גם בלי זה. אז הוא מכניס פנימה את צוקרמן (זה שאלה שמבינים בספרות קוראים לו אלטר אגו, והשאר יגידו שזו דמות), שיבוא ויגיד מה הוא חושב על הפיליפ רות הזה ועל הוידויים שלו, ככה ש-25 עמודים מהסוף הוא מחזיר אותך לפוזה שהוא ואת כבר מכירים, זו שתרחיק אותו קצת ותאפשר לו להיות כמה ציני שהוא רק רוצה כדי שכל הספר הזה לא ירגיש מתוק מידי.

זו דוגמא מצויינת לאיך בכל זאת אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או, יותר טוב, לאכול את העוגה, להשאיר אותה שלמה ועוד להתרברב בזה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על העובדות - אוטוביוגרפיה של סופר