"לא חשוב כמה אתה יודע, לא חשוב כמה אתה חושב, לא חשוב כמה אתה מתחבל ומתכסס ומתכנן, אתה לא מעל הסקס."
זהו סיפור על מערכות יחסים בין גבר לנשים, על החיים והמוות, על כמה שברירית המציאות שלנו ושבכל רגע יכולים חיינו להתהפך ב-180 מעלות ובאותו הזמן על הפשטות בחיים, על היצרים החייתים של האדם, על פנטזיות.
הגיבור הוא אדון מבוגר בשנות ה-60 לחייו (בתחילת הסיפור). הוא היה מרצה לספרות עד שיצא לפנסיה ומאז הוא מלמד סטודנטים כתיבה ביקרותית פעם בשבוע.
הוא אחד שיודע את דרכו עם נשים. הוא אינטליגנטי, בעל ידע רחב והשקפת עולם מסקרנת. הוא מעניין. הסטודנטים נהנים בחברתו ומרגישים שהוא נותן להם מקום להביע את עצמם ועל כך הם מודים לו ומכבדים אותו. הוא מצליח עם נשים ולרוב מקיים מערכות יחסים עם סטודנטיות, הן נמשכות אל האדון המכובד, לידע שלו, לבגרות. כמובן שיש את עניין המרצה שמוסיף כמה נקודות והסקרנות של נשים צעירות.
דיוויד מספר לנו את על מערכת יחסים אחת שהפכה את כל עולמו, על אותה בחורה, סטודנטית בת 24, שורשייה מקובה. הוא תיאר אותה כשלמות הנשית. הוא התמקד בעיקר בשדיים המרהיבים שלה. "רבי-יופי, רבי-עוצמה". היא מבינה שרוב הגברים רדודים כמו הכנרת (טוב לא בדיוק הכנרת, לא בטוח שהיא מכירה את הכנרת), גברים שלא מבינים אותה לעומק ומגלים עניין בגופה בלבד. לא מתוך הבנה או כבוד אלא נטו מתוך דחף ביולוגי ובסיסי לסיפוק היצרים המיניים שלנו, החייתים, כדי שלא נגווע. זאת גם הסיבה שאותה בחורה צעירה ויפה שכל הדלתות פתוחות לפנייה בחרה לנהל מערכת יחסים עם מרצה זקן. הוא הבין אותה והעריך את יופיה כמו שאף אחד אחר לא עשה. המערכת יחסים ביניהם מינית מאוד, והוא נופל שבי בקסמיה, הוא נשאב לעולם מלא בחוויות מיניות ומרגשות אך באותו הזמן לא מתאים למצבו, למציאות בה הוא חי והוא מודע לכך. דיוויד תמיד היה "החזק" במערכות היחסים שלו ופתאום מרגיש תלותיות שמעולם לא חווה, הוא תלוי בקונסואלה, הוא מקנא, הוא רוצה אותה איתו תמיד, הוא אובססיבי. הוא חושב עליה רבות בכל רגע נתון. הוא יודע שעם כל האהבה שלה כלפיו היא עדיין לא מתכננת להתחתן איתו ולחיות איתו את שארית חייו. לאחר שסיימו את מערכת היחסים ביניהם הוא שקע בדיכאון, הוא חשב ופנטז עד שיום אחד, שנים אחר כך, הוא מקבל שיחת טלפון. קונסואלה התקשרה עם חדשות. טובות? אולי לא? על מה הם דיברו? תהיו בטוחים שהמצב החדש יבהיר לכם כמה דברים על החיים. על כמה לא יציבים הם. התהפכו היוצרות ברגע אחד.
המקרה הבהיר לי מה שכבר ידעתי, ובכל זאת גרם לי לחשוב רבות על החיים ועל העובדה הפשוטה שאנחנו כאן פעם אחת בלבד ולתקופה לא ארוכה בכלל. תחיו, בלי יותר מידי דאגות, בלי ספקות וחרטות.
דיוויד משתף אותנו בסיפור חייו של בנו, בן 42, נשוי ואבא לילדים. הוא אומלל. הזוגיות כושלת, הם רבים כל הזמן. הבן מוצא את עצמו פעמים רבות עוזב את הבית בלילה לאחר שרב עם אשתו ונוסע לאביו להעביר את הלילה. אבא שלו לא מצליח להבין למה הוא נשאר לסבול, למה הוא לא קם והולך. הבן מסביר לו שאם יעזוב המשפחה תקרוס והוא לא יכל לפגוע בילדים. עוד חלק בו פיליפ רות מעלה שאלות רבות ובז לנורמה המקובלת של להתחתן ולהתחייב לאדם אחד, גם אם לא מאושרים או בטוחים, רק כי זה נוח, על ילדים, בית, כלב וגינה.
זה מזכיר לי, הוזמנתי לחתונה של בחור מהשכבה שלי, הוא בן 24, הכלה בת 23. שניהם למדו איתי בחטיבה ותיכון. לא היינו בקשר באותה תקופה והכרנו דרך חברים משותפים. החברה שלו, אשתו לעתיד היא מאותם אנשים (שימו לב שלא אמרתי נשים, יש גם גברים כאלו) שחיים פשוט לפי נורמה מסוימת ולא לפי הרצונות האישיים שלהם. אי אפשר לפספס את זה, אתה מדבר איתה ואתה שומע משפטים וסיסמאות על איך מקובל לחיות. נפגשנו לאחר כמעט 6 שנים באירוע מסוים והם הזמינו אותי לחתונה שלהם, ספוילר - אנלא הולך. דיברנו ושאלתי אותם אם הם באמת בטוחים שזה מה שהם רוצים, כבר מעכשיו, כל כך מהר? מה הלחץ? הם כמובן המשיכו עם הסיסמאות, עם התירוצים והסיבות הכל כך רדודות, שחלפו מולי כעשן סיגריה, מטשטשות, מסריחות ומחניקות. הבנתי שאין לי סיבה להמשיך לטחון מים ואיחלתי להם הצלחה ומזל טוב.
במהלך הקריאה חשבתי רבות ותהיתי אילו ביקורות ותגובות הספר קיבל, בעיקר בקרב נשים. ולאחר שסיימתי לקרוא את הספר נכנסתי לביקור ברשת האינטרנטית וקראתי כמה וכמה ביקורות. כמעט כל אחת מהן התחילה עם אותו משפט: "מסופר על מרצה זקן וחרמן..." או "דיוויד מרצה זקן וחרמן..." מה שהזכיר לי את אמא שלי, אותן צמד מילים בהן היא משתמשת לא מעט בחברתו של אבי. תמיד חשבתי לעצמי, מה את חושבת אמא? אתם גרושים, אבא אמנם בן 50 פלוס אך גם לו יש צרכים ויצרים. למה ברגע שאתה עובר את גיל החמישים וקרה שמישהי צעירה מתעניינת בך ואותו זוג מפתחים קשר מסוים, מיני ככל שיהיה, התואר חרמן נכנס ישר לכותרת. אשתף אתכם, בתור גבר בן 24, סוד כמוס, מעטים יודעים - אני חרמן. גברים אחרים סביבי חרמנים גם הם. אני כמובן לא שוכח את הנשים, לא חסר לכן! כולם חרמנים. והגיל לא משנה או מבטל את הדחף הטבעי הזה שלנו - אחד הדברים שפיליפ רות מנסה להעביר. תודיעו ברחבי העיר "הזקן חרמן". האם לאנשים מבוגרים אין רצונות, יצרים וצרכים שאותם הם צריכים לספק? האם זה נורא להיות בין 60 ולצאת עם בחורה בת 25+? האם זה בריא? האם זה כדאי? מי יודע...
הספר קצר וקולח, שנון וכתוב יפה.
רומן מסקרן המעלה שאלות רבות על נורמה, על נשים, גברים, סקס, חיים ומוות.
רוצו לקרוא.
















