כשהבנות שלנו היו קטנות, נהגנו לקחת אותן לשחק בגן שעשועים. רוב ההורים ישבו להם בנחת על ספסלי העץ, קוראים משהו, מפטפטים זה עם זה או בטלפון, מסתפקים במבטים חטופים בצאצאיהם המתפתלים בלוליינות על מתקני השעשועים. סתלבט. סבבה בבסיס. אשתי ואני, לעומת זאת, באנו לעבוד. תפקדנו כצמד שומרי ראש הצריכים לאבטח אח"מ בסביבה עויינת: מכל מתקן אפשר ליפול, מכל נדנדה אפשר לחטוף מכה, כל שעשוע הוא פוטנציאל לפציעה. בעוד אש

בתחרות הלא הוגנת בין האגו האינפנטילי שלי לבין האגו הספרותי של הרמן קוך, לא היה לקוך סיכוי.
קודם כל, מפני שהוא כלל לא מודע לקיומה של התחרות (כאילו שאם היה מודע לה הוא היה מתייצב בקו הזינוק) ושנית, מפני שהאינפנטיליות שלי היא כמעט חסרת גבולות, אז מה זה בשבילה לעבור את הולנד.


אז האגו האינפנטילי שלי ניצח בתחרות ובגלל זה חוות דעת הזו נכתבת. אילו הייתי קצת יותר ותרנית ופחות אגואיסטית, הייתי נוהגת

בואו נתחיל מהאקסיומה, הרמן קוך כותב מוכשר מאוד (לעניות דעתי). גם ביום רע, הרמן קוך טוב יותר מסופרים רבים אחרים ביום טוב (לעניות דעתי). אני שמחה לחלוק אתכם את דעתי הענייה, למרות שקוך זכה בקבלת פנים צוננת למדי בספרו הנוכחי.

עובדה נחרצת היא, שסופר שכוכבו דרך בספריו הראשונים והוא נתלה נוצץ ברקיע הסופרים המכובדים, נעשה מטרה נייחת לחיצי המבקרים, המתבוננים בו בקפידה מרושעת מבעד לטלסקופ חד, כשהוא מפר

הרמן קוך אינו כותב, לכאורה, טרילוגיות או המשכים אינסופיים לסיפורים. הטריק הזה שמור לכותבי ספרי הנוער - בדרך כלל פנטסיות. אבל הספר הזה אישש לי משהו שהרגשתי בספריו הקודמים שקראתי: הוא כותב סיפור בהמשכים על עצמו. לא בדיוק אוטוביוגרפיה - הוא מתוחכם מדי לזה - אבל הוא מספר על עצמו בתחפושת, וכל ספר נוסף שלו יוסיף עוד פיסה לתמונה השלמה.

הספר הזה עוסק בזהויות. למעשה בהחלפת זהויות, דרך סיפור (גם) על ספר

המים בבריכה הזו הם מעופשים, דלוחים ועכורים. בריכה? ביב שופכין דווקא יותר מתאים. ודווקא על רקע רגשות הסלידה שהספר הזה עורר בי, אני חייב לציין שהוא פשוט מצוין, לטעמי.

בספרו הקודם והראשון שלו שקראתי, "ארוחת הערב", קוך הוליך אותי שולל. הוא גרם לי ליפול ברשת קסמיו של הגיבור, לחוש כלפיו אמפתיה והזדהות, ורק לאחר מכן הוא חשף בפניי את קן הצרעות שמתחולל בנבכי נפשו המעוותת.
הפעם לא תצליח להערים עלי, קו

כשגרתי בהולנד מצאתי לי עבודה קבועה באמסטרדם.
כל בוקר הייתי מדוושת לכיוון תחנת הרכבת בליידן, מקום מגוריי. מחנה את האופניים במקום המיועד, קונה קפה ומאפה בקיוסק ומספיקה לרכבת של שמונה ורבע.
עבדתי במרכז הזמנות לבתי מלון, מקום דינאמי עם חבר׳ה צעירים מביניהם המון ישראלים וההולנדים היחידים שהכרתי ממש טוב היו מבני ביתי מכיוון שעדיין לא הייתי בקיאה בשפה ורק התחלתי ללמוד את רזייה.

יום אחד לאחר שהסתיימ

"מבפנים כל הגופים האנושיים נשמעים אותו דבר." (עמ' 5)

מבפנים, גם כל הספרים הכתובים נראים אותו דבר: דפים לבנים שצבועים בשורות שחורות של אותיות שמצטרפות למילים שמצטרפות למשפטים שמצטרפים לסיפור. אבל להגדיר את הרמן קוך כמי שהאותיות, המילים והמשפטים שלו מצטרפים לסיפור, זו לשון המעטה שתעשה לו עוול גדול. לטעמי, הרמן קוך הוא שונה. הוא לא רק מספר סיפור, הוא עושה שיקוף, אולטרסאונד, סי.טי ואמ.אר.איי לבפנוכ

מר ק. היקר,

הבוקר הייתי בחנות הספרים. הם עדיין ליד הקופה, למקרה שלא ידעת. אתה נראה לי סופר שבודק כמה סנטמטרים תופסת היצירה שלו בחנות, אפילו במדינה שאין לו אליה ולו כלום. אם אתה מעוניין לדעת, הספר החדש שלך הוא במבצע כרגע, כחלק מביטול חוק הספרים. שלושה קוראים פוטנציאליים לקחו את החדש שלך מהערמה והפכו אותו מצד לצד, כשוקלים אם כדאי להם לקנות, או שיש ספר משתלם יותר במסגרת המבצע. כל הקוראים הללו היו

הסקרנות הרגה את החתול? הסקרנות הרגה את העקרב...

הספר הזה סיקרן אותי מאוד, ולא רק משום שאהבתי את ספריו הקודמים של קוך. מצד אחד ניצבות להן הביקורות המשובחות והמשבחות של אלון, יעל, שונרא ובלו-בלו, שיצרו אצלי ציפייה לגדולות ונצורות, ומצד שני הביקורת החדה של מחשבות, שלא חשש לומר כי המלך הוא ערום...

התחלתי לקרוא את הספר וזנחתי אותו מפאת השעמום שהוא עורר בי. אחרי זמן מה לקחתי אותו שוב ומצאתי שנית