ברשימות אלף הטובים, אפילו מאה ואפילו עשרת הספרים הטובים אי-פעם, לוליטה מוצא מקום של כבוד. זה לא משנה כמה אני מסכים או לא, אצלי הוא לבטח לא בעשיריה הפותחת, לא במאה ולא באלף.
כשקוראים אותו בפעם הראשונה, ובראשונה אסתפק, עד עמוד מאה וקצת הוא ממש ממש משעמם. זה ממש לא ספוילר שמדובר בפדופיל, בגבר החושק בנימפית, ככה נבוקוב מתעקש – נימפית, הוא כמעט בן ארבעים והיא בת 12, שהכל מנץ בה: שדיה, שיער הערווה, הנש

על הקשר המפתיע בין לוליטה למדוזה.

לפני כשנה קבלתי שיחת טלפון מפתיעה, כאן מפלג הנוער, מבקשים שתגיע דחוף עוד היום לחקירה. באיזה נושא שאלתי? בעברות מין בילדים להן אתה קשור. הלם ושיתוק היו התגובות שנחתו עלי. לאחר מספר רגעים התעשתי ואמרתי, לא מכיר מצב כזה, אין סיכוי שאגיע לחקירה אם לא תפרט יותר. מעבר לקו היה חוקר מפלג הנוער, יש לנו עצור בעברת פדופיליה, ידוע לנו שאתה הגשת תלונה למשטרה לפני כעשר שנים

שקרן, מגלומן וסוציופת, אלו רק מקצת תכונות האופי של הרנן קרלוביץ, יצרן שוקולד יהיר וביקורתי שנתקל יום אחד באדם שלטעמו הוא כפילו. הוא מתכוון לנצל אותו כדי לבצע הונאה שתניב לא רק כסף, אלא גם תהילת עולם.

אולם כיצד ניתן לסמוך על שוגה באשליות זה, שהינו גם המספר של הסיפור (בגוף ראשון), אשר במזיד בוחר אילו פרטים לכלול ואילו להשמיט בעלילה. האם הינו באמת האיש שהוא טוען שהוא? האם בדה את אשתו הכנועה? ומה ע

אני מודעת לזה שאני נוגעת פה בנושא נפיץ, שיש לי דעות מורכבות לגביו וייתכן והדברים שאומר כאן ייצרמו לכמה אזניים סלקטיביות. מבקשת אורך רוח ממי שמתכנן להתפוצץ עלי. אין לי בעיה שזה יקרה (וזה לא יזיז לי משהו) רק מבקשת שתקראו היטב את מה שכתבתי לפני שתגיעו למסקנות שגויות. הומברט הומברט הוא מורה בתיכון שעובר לגור בבית בה מתגוררת אמא והבת שלה ילדה בת 12 שמעוררת את היצר המיני של המורה. בצירוף נסיבות מיוחד הו

מספר חודשים חלפו מאז אותו במאי צעיר ומתחיל שסיפור האהבה שלנו נגמר במהרה. מספר חודשים לא ארוכים לקח לשנינו כדי להבין שזה לא מתאים.
ובכל זאת, לאחר הפרדת הכוחות, הוזמנתי על ידי הבחור המוכשר להפקה גדולה של הצגה אותה הוא ביים. מעולם לא סירבתי להצעה לצפות בהצגה.
אז כן, נהניתי. אבל הקטע שנחקק בראשי הוא נאמבר שירה אותו מבצעת שחקנית צעירה שמשחקת כוכבנית בעולם הזוהר. האור על הבמה מחשיך, האורות מאחור מקרינ

מה אמיתי ומה לא? האם אני חי בכלל ומתי ימיתוני? מי אני ולאן אמשיך מכאן?

צינצינאט הוא האסיר היחידי בבית הכלא, פשעו הוא היותו אטום (בלתי מובן) לחברה.
גורלו נחרץ, גזר דין מוות, אבל התליין מאחר לבוא, ולא ברור מתי יופיע.

צינצינאט עובר מסכת עינויים רגשית ופסיכולוגית, נבוקוב מותח את גבולות האבסורד וממחיש את שיגיונות האסיר הכלוא בתאו (או של הנפש הכלואה בגופה).

היצירה כוללת דימויים ומטאפורות יפיפ

אני מודה ומתוודה - אני לא הרפתקנית גדולה, בעיקר כשמדובר בספרות. כלומר, יש לי את הרגעים שלי, אבל באופן כללי, אני מעדיפה לדרוך במשעולים כבושים היטב. בדרך כלל זה חוסך ממני אכזבות תהומיות, התרגזויות ובזבוז זמן. מצד שני, זה לא בהכרח מונע ממני הפתעות והתרגשות.
גם במקרה של "תריסר רוסי", חשבתי לעצמי שאם נאבוקוב הענק כתב ונילי מירסקי - מנוחתה עדן - בחרה ותרגמה, זה לא יכול להיות רע. זה בהחלט לא היה רע -זה

***ספויילר - אני הולך לשחוט קלאסיקה

אני מעדיף שלא לקרוא ספרים פעמיים ולא לראות את אותם הסרטים פעמיים, אישית אני מעדיף לקבל את המסר ברור בבום פעם אחת ולהמשיך הלאה לאתגרים הבאים.
בגלל זה לא התחברתי ללוליטה, ממנטו, ונילה סקיי, מועדון קרב ועוד כל מיני כאלו.
אם צריך לקרוא אחרית דבר באורך של 50 עמודים בסוף הספר כדי להבין אם הספר גאוני + הסברים על ֿ״ביצי הפסחא״ שהועברו בשפת המקור אז כנראה שהמסר לא מ

אינני נוהג לדרג ספר עפ"י תוכנו, אלא עפ"י חוויית הקריאה האישית שלי ממנו. לא אעז להעביר ביקורת שלילית על תוכנו של ספר, שכן אינני סופר בעצמי, אבל חוויית הקריאה שלי היא דבר שעליו לא יוכלו לערער ולבטל.

וחוויית הקריאה שלי הייתה רחוקה ממייאשת.

נבוקוב מכתיב חוקים משלו לפרוזה. רק כך אפשר לתאר את ההרגשה המיוחדת שעה שאתם קוראים. נכתב בגוף ראשון, רומן המודע להיותו רומן, מספר פסיכופט ששוזר פנינים לאורך כ