הרבה זמן אני מחזיק בדעה ש<mark>גבריאל גרסיה מארקס</mark> הוא לגמרי אובררייטד. בתגובה לאמירה הזאת, תמיד היו עונים לי שלא קראתי את "מאה שנים של בדידות". ובכן, הטיעון הזה כבר לא בתוקף ודעתי עליו לא השתנתה.
לא אתיימר ואנסה לסכם את עלילת הספר הזה, זה בלתי אפשרי. אין סוף דמויות עם שניים-שלושה שמות בלבד לוקחים חלק באין סוף אירועים שפשוט אי אפשר לעקוב אחריהם. אז בגדול, הספר מספר את תולדות משפחת בואנדיה לאורך מאה שנים

לפני שזכה בפרס נובל ולפני שכתב את מאה שנים של בדידות, <mark>גבריאל גרסיה מארקס</mark> היה עיתונאי צעיר שחיפש את האמת, ומי שמחפש את האמת מהווה לעיתים סכנה לממסד. "סיפורו של ניצול" שהתפרסם ב-1955 כסדרת כתבות בעיתון קולומביאני, הוא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לאומץ ולתעוזה שהפכו אותו לאחד מגדולי הסופרים.

זהו תיאור דרמטי של עשרת ימי הישרדותו של לואיס אלחנדרו ולסקו, ימאי קולומביאני צעיר שנסחף בלב ים לאחר שהמשחת

"אם אקרא סיפור טוב – ארצה לכתוב. אם אקרא סיפור רע – אהיה בטוח שאני יכול לכתוב טוב ממנו." כך אמר פעם <mark>גבריאל גרסיה מארקס</mark>.

ספר זה של מארקס הוא קובץ של 12 סיפורים קצרים שפורסם לראשונה ב־1992. מדובר באוסף סיפורים שכתב מארקס במשך שנים רבות, אך רק לבסוף אסף וערך אותם יחד לקובץ אחד. חלקם התפרסמו במקור בעיתונים או מגזינים. המכנה המשותף של כל הסיפורים הוא שכולם מתרחשים מחוץ לדרום אמריקה, בעיקר באירופה ו

משמו של הספר, ומתמונת הכריכה, כבר ניתן להבין שמדובר ברומן השייך לז'אנר סיפורי ההישרדות בים, ואכן הסיפור הזה הוא סיפור הישרדות מופלא של מלח שנפל אל הים הקריבי בשנת 1955, ושרד עשרה ימים בלי אוכל ומים. המלח ששרד נחשב היה לגיבור לאומי בקולומביה, כאשר השילטון ניסה להסתיר את כשליו ואת נסיבות נפילתו של המלח אל הים. אך המלח עצמו פנה מיוזמתו לעיתון וביקש לספר את הסיפור האמיתי. הסתבר שהמלח ניחן "במספיק כבוד

"שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח." (המשפט הפותח את הספר, עמוד 5).

ישנם משפטים המהווים פתיחה לספר ולא מאפשרים לקורא שום אפשרות זולת קריאתו בנשימה עצורה. כזהו ספרו של <mark>גבריאל גרסיה מארקס</mark> "מאה שנים של בדידות". הספר המתאר את קורותיה של משפחה בקולומביה לאורך מאה שנים רוויות באהבה, יצרים, מלחמה ובעיקר קשרי משפחה עבותי

"סופת שלכת" אולי אינו מספריו המפורסמים ביותר של <mark>גבריאל גרסיה מארקס</mark>. הספר פורסם בשנת 1955 אך בעיניי הוא יצירה חשובה ומסקרנת – לא פחות. זה הספר בו באה לאוויר העולם העיירה המיתית מאקונדו, אותה נפגוש בספריו הבאים והיותר מפורסמים של מארקס.

מאקונדו מתוארת כאן כעיירה שוממת ללא התרחשויות מיוחדות. במרכז העלילה רופא שהלך לעולמו. האיש לא היה דמות אהובה ואהודה כל כך בעיירה שרבים מתושביה גם היו מוכנים שלא ל

הספר הוא כמו אגדה. אגדה של ספר.
המקום הוא מקונדו, ישוב זעיר, ההופך לכפר ועיירה, ונוסד ע"י משפ' בואנדיה, אורסולה ואאורליאנו בואנדיה. מכפר קטן בשום מקום, ליד נחל צר שטוב לטבילה, באקלים טרופי מאובק, חם ומעיק, היישוב הלך וגדל, רבעיו הלכו והתגוונו, משפחת בואנדיה אף היא גדלה וכמובן השפעתה.
ההשפעה פשטה והתרחבה מעבר ליישוב וכוחו של ראש שבט בואנדיה הפך את תוארו לקולונל אאורליאנו בואנדיה. אבל עזבו שמות, ב

ישנו חלום מוזר החוזר על עצמו ואני יודעת שלא יניח לי עד שלא אממשו.
זה מעין סיוט למעשה וכל פעם באותה ווריאציה.
שעת בין ערביים, שמש אדומה כדם נוטה לשקוע ואני נמצאת בחדר רחב ידיים, במוזיאון אשר על קירו תלויה תמונה אחת בלבד.
היא עצומה, כמעט באותו הגודל של ״שומר הלילה״ אשר צייר רמברנדט ומראה לי סיטואציה קפואה בזמן.
היצירה דוממת אך אני חשה את הבל פיהם של האנשים זורם מתוכה ושומעת את התכונה הרבה מצד אח

שם הספר בא לרמז על אוטוביוגרפיה מקיפה, כשספר זה מכיל 552 עמודים, הראשון משלושה. שני ושלישי אין משום שמארקס עייף מלהיזכר ולבסוף טרף אותו האלצהיימר.
מארקס הוא הבכור מבין 11 אחים, חמישה עשר אם סופרים גם את אלה שלא מאמו, אבל כן מאביו. אמו, בלבה הרחב, הסכימה לקבל גם את אלה שאינם משלה וחלק מסיפור חייו של מארקס מוצא מקומו במאה שנים של בדידות, כולל צורת הבית, החדרים והערסלים.
גאבו, כפי שנקרא בגיל מופלג