“"סופת שלכת" אולי אינו מספריו המפורסמים ביותר של גבריאל גרסיה מארקס. הספר פורסם בשנת 1955 אך בעיניי הוא יצירה חשובה ומסקרנת – לא פחות. זה הספר בו באה לאוויר העולם העיירה המיתית מאקונדו, אותה נפגוש בספריו הבאים והיותר מפורסמים של מארקס.

מאקונדו מתוארת כאן כעיירה שוממת ללא התרחשויות מיוחדות. במרכז העלילה רופא שהלך לעולמו. האיש לא היה דמות אהובה ואהודה כל כך בעיירה שרבים מתושביה גם היו מוכנים שלא להביאו לקבורה, אך אחד ממספרי הסיפור – הסבא, מתעקש לעשות זאת. אותו סב אינו מספר הסיפור היחיד: גם בתו ונכדו שותפים לסיפור העלילה וכך אנו מקבלים 3 נקודות מבט שונות על ההתרחשויות השונות. דרך המונולוגים של שלושת אלו אנו למדים לא רק על הרופא, אלא גם ואולי בעיקר על מאקונדו עצמה ועל הזיכרון שלה.

לא הרבה קורה בעלילת הסיפור, אך למרות זאת יש כאן הרבה מאוד מטענים רגשיים וזאת כאשר מארקס מעמיק ועוסק בנפש האדם ומעלה לא מעט שאלות:
מהי האחריות של החברה כלפי המת, בהתחשב בעובדה שהוא שנוא על החברה? כיצד הזיכרון הקולקטיבי מעצב את המציאות שלנו? מה חשיבותה של החמלה במערכת החברתית? מה המחיר של עמידה על עקרונות בניגוד לרוב? למרות ריבוי השאלות, מארקס רק שואל אך אינו מספק את התשובות.

אני אוהב מאוד את כתיבתו של מארקס אך הקריאה בספריו לא תמיד קלה עבורי. גם ספריו הקצרים כמו זה, הולכים לי לאט: אני חייב הפסקות כדי לחשוב קצת ולעכל את הסיפור. אבל עתה אחרי 3 ספרים שלו ברצף, אני כנראה אקרא משהו אחר.

3.5 כוכבים שבפרץ של טוב לב אני אעגל אותם למעלה.”

“רק שתדעו , אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית בכל הנוגע למארקס. אני תחת כישופו התמידי, זוכרת לו תמיד חסד נעורים שהביא לחיי את הגבר האולטימטיבי -פלורנטינו אריסה ועם מטען אמוציונאלי כזה אני מסכמת את התרשמותי מסופת שלכת.
מצד אחד כל המרכיבים הנכונים מופיעים, יש לי את מאקונדו- העיירה המתוסבכת בתבל, כלם שונאים את כולם, הכול אפל ומסריח הרבה יותר מדנמרק אבל תגידו לי עם מי לדבר שיקברו אותי שם.
אהבתי את הרעיון שלקח לו לכתוב 5 מילים כדי לספק את הגוויה התורנית ,שהיא כמובן גיבור הסיפור שהוא כמובן דרעק אמיתי שצריך למות וכמה מפתיע מת.. ועכשיו כולם מתחשבנים איתו .

מצד שני איפה פה הסופת שלכת? לא הבנתי איפה היא , מה היא עשתה ולאן היא נעלמה. מי שיגיד שהגיבור הוא הסופה, אני לא אסכים איתו מהסיבה הצנועה שכל הסיפור, כבודו לא יצא מהחדר שלו ושיא הפעילות היתה להתעסק עם המשרתת ולשדרג אותה לתפקיד פילגש.
מארקס לא עשה פה את המאמץ לחבב על הקורא את האנטי גיבור שלו, מימד הפיתוי היה במינון קטן מדי,
אך הנשים בסיפור כן ראויות להערכה. לפי כללי מארקס הן ננטשות, ומוצאות את עצמן קורבנות לשלל גברים הזויים , יחד עם זה הן מצטיירות כנשים חזקות עם אחיזה איתנה בחיים למרות מר גורלן.
התקציר טוען שכאן נשתלו הזרעים לגאונות של המרקס, אני מסכימה עם הקביעה הזו.אז למי שיש את הסבלנות לחכות שהזרעים יפרחו בבקשה, למי שלא ידלג למיטב ספריו האחרים. ספר טוב אבל טיפה מאכזב.”

“אם במקרה תפגשו ספרון זה בחנות, בספריה או אצל חברים, תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הפרולוג.
בעמוד וחצי זה, תמצאו תיאור מרתק בשפה עשירה, שאוצר המילים שברשותי לא מאפשר לי לתארה כראוי, ובו השוואה בין סופת שלכת והטראומה שעוברת עיירה זנוחה אשר מרוממת ונזנחת ע"י חברת בננות. את הפרולוג קראתי בנשימה עצרה ברמזור ארוך במיוחד בכניסה לראשל"צ מערב.

לצערי, כמו שאומר השיר: "אחר כך בא החושך, הקסם נעלם...", היצירה עצמה רחוקה מלעמוד בסטנדרט של הפרולוג, מה שגורם לי לחשוב שהם נכתבו ע"י אנשים אחרים (או לפחות בזמנים שונים).

הגיבורה של הנובלה היא העיירה מאקונדו. רופא העיירה – מתבודד ומנוכר – תלה את עצמו. לאט לאט מתברר כי טמון סוד כלשהו בחייו. תושבי העיירה נשבעו לא לקברו ולתת לעיטים לאכול את גופתו, עלילות שונות נקשרו בשמו – רומן, רצח, שגעון. רק קולונל זקן אחד מחליט לצאת נגד כולם ולקבור את גופתו. הסיפור מסופר משלוש נקודות מבט, שלוש דורות – הקולונל, בתו ונכדו, בהווה ובעבר, ומציג בפנינו את העיירה בעבר הנאיבי (לפני חברת הבננות), בזמן "המירוץ לבננה" ואחרי שהעיירה ננטשה לאנחות, ובפרט כיצד התהליך השפיע על התושבים.

אם הייתי איש ספרות משכיל, אולי הייתי כותב שניכר כשרונו הלא מלוטש של מארקס, שמועלים רעיונות שהוא יפתח אותם ביצירותיו המאוחרות יותר וכו' וכו' (מדובר ביצירת הביכורים של מארקס). לצערי אינני משכיל.

כמו שכבר הבנתם אני לא התלהבתי מאד.
אז תקראו את הפרולוג.”