ביקורת ספרותית על סיפורו של ניצול מאת גבריאל גרסיה מארקס
ספר טוב

---

לפני שזכה בפרס נובל ולפני שכתב את מאה שנים של בדידות, גבריאל גרסיה מארקס היה עיתונאי צעיר שחיפש את האמת, ומי שמחפש את האמת מהווה לעיתים סכנה לממסד. "סיפורו של ניצול" שהתפרסם ב-1955 כסדרת כתבות בעיתון קולומביאני, הוא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לאומץ ולתעוזה שהפכו אותו לאחד מגדולי הסופרים.

זהו תיאור דרמטי של עשרת ימי הישרדותו של לואיס אלחנדרו ולסקו, ימאי קולומביאני צעיר שנסחף בלב ים לאחר שהמשחתת הצבאית עליה שירת נטתה לפתע והטילה אותו ואת חלק מחבריו אל הגלים.

ולסקו מוצא את עצמו לבד על רפסודה קטנה בלב ים הקריבי, ללא מים ומזון תחת השמש הקופחת ועם כרישים שסובבים אותו. למרות תנאים קשים אלו, ולסקו שורד 10 ימים. זה סיפור על כוח רצון מדהים, על יכולת הישרדות ועל הפחד מהמוות.

אבל זהו לא רק סיפור הישרדות. זהו גם סיפור על איך בונים גיבור ואיך מסתירים את האמת. כשהכתבות יצאו לאור הן הפכו את ולסקו לגיבור לאומי. אך בין השורות, מארקס חושף משהו אחר לגמרי:

לא סערה גרמה לאסון (7 חבריו שנפלו לים לא שרדו), אלא העובדה שהספינה נשאה מטען מיותר ובלתי חוקי שהכביד עליה וגרם לאיבוד שיווי משקל. הגילוי הזה זעזע את הצבא הקולומביאני – ובעקבות פרסום הסיפור, מארקס פוטר מהעיתון ונאלץ לעזוב את בוגוטה. יש לזכור כי הימים הם ימי שלטונו של הדיקטטור גוסטבו רוחאס פינייה כך שמארקס יצא כאן די בזול. זוהי ביקורת חדה על מנגנוני השלטון והתקשורת, על הדרך שבה מצנזרים אמת ומעצבים תדמית פטריוטית לצרכים פוליטיים וזה מרתק.

הספר כתוב בסגנון של דיווח עיתונאי מדויק ולכאורה יבש, אך מתחת לפני השטח יש הרבה רגש, חמלה וביקורת. מארקס נצמד לעובדות אך יודע בדיוק מתי לסטות מהן כדי לחדד תובנה אנושית. הוא בונה את הדמות של ולסקו לא כגיבור הוליוודי אלא כאדם החפץ חיים.

זהו טקסט שהכוח שלו טמון בפשטותו וביחד עם סיפור ההישרדות המופלא, התוצאה מרשימה ובהחלט שווה קריאה.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על סיפורו של ניצול