ביקורת ספרותית על סופת שלכת מאת גבריאל גרסיה מארקס

---

"סופת שלכת" אולי אינו מספריו המפורסמים ביותר של גבריאל גרסיה מארקס. הספר פורסם בשנת 1955 אך בעיניי הוא יצירה חשובה ומסקרנת – לא פחות. זה הספר בו באה לאוויר העולם העיירה המיתית מאקונדו, אותה נפגוש בספריו הבאים והיותר מפורסמים של מארקס.

מאקונדו מתוארת כאן כעיירה שוממת ללא התרחשויות מיוחדות. במרכז העלילה רופא שהלך לעולמו. האיש לא היה דמות אהובה ואהודה כל כך בעיירה שרבים מתושביה גם היו מוכנים שלא להביאו לקבורה, אך אחד ממספרי הסיפור – הסבא, מתעקש לעשות זאת. אותו סב אינו מספר הסיפור היחיד: גם בתו ונכדו שותפים לסיפור העלילה וכך אנו מקבלים 3 נקודות מבט שונות על ההתרחשויות השונות. דרך המונולוגים של שלושת אלו אנו למדים לא רק על הרופא, אלא גם ואולי בעיקר על מאקונדו עצמה ועל הזיכרון שלה.

לא הרבה קורה בעלילת הסיפור, אך למרות זאת יש כאן הרבה מאוד מטענים רגשיים וזאת כאשר מארקס מעמיק ועוסק בנפש האדם ומעלה לא מעט שאלות:
מהי האחריות של החברה כלפי המת, בהתחשב בעובדה שהוא שנוא על החברה? כיצד הזיכרון הקולקטיבי מעצב את המציאות שלנו? מה חשיבותה של החמלה במערכת החברתית? מה המחיר של עמידה על עקרונות בניגוד לרוב? למרות ריבוי השאלות, מארקס רק שואל אך אינו מספק את התשובות.

אני אוהב מאוד את כתיבתו של מארקס אך הקריאה בספריו לא תמיד קלה עבורי. גם ספריו הקצרים כמו זה, הולכים לי לאט: אני חייב הפסקות כדי לחשוב קצת ולעכל את הסיפור. אבל עתה אחרי 3 ספרים שלו ברצף, אני כנראה אקרא משהו אחר.

3.5 כוכבים שבפרץ של טוב לב אני אעגל אותם למעלה.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על סופת שלכת