ביקורת ספרותית על לחיות כדי לספר - ספריה לעם #515 מאת גבריאל גרסיה מארקס

---

שם הספר בא לרמז על אוטוביוגרפיה מקיפה, כשספר זה מכיל 552 עמודים, הראשון משלושה. שני ושלישי אין משום שמארקס עייף מלהיזכר ולבסוף טרף אותו האלצהיימר.
מארקס הוא הבכור מבין 11 אחים, חמישה עשר אם סופרים גם את אלה שלא מאמו, אבל כן מאביו. אמו, בלבה הרחב, הסכימה לקבל גם את אלה שאינם משלה וחלק מסיפור חייו של מארקס מוצא מקומו במאה שנים של בדידות, כולל צורת הבית, החדרים והערסלים.
גאבו, כפי שנקרא בגיל מופלג 27, עבר כמה וכמה מקומות בחופה הקאריבי של קולומביה ומצא עצמו גם גר בעיר הבירה בפנים המדינה, 2400 גובה מעל פני הים, ואם שאר ערי החוף שוחות בזיעה טרופית, בוגוטה קרה וגשומה בשל גובהה. אלא שזה לא הדבר הבולט בחייו, כמו הרצח של מנהיג המפלגה הליברלית וראש העיר בוגוטה אליאסר גאיטן. קולומביה היתה תמיד מדינה אלימה והפכה עוד יותר אלימה. מפתיע לנוכח העובדה שהקולומביאנים, כשהפרוטה מצויה בידם, ולא תמיד היא מצויה, מעדיפים חינוך נוקשה ומשובח, מעונב כיאה וכיאות.
הספר נפתח כשאמו של גאבו מגיעה לקחתו לסייע בידה למכור את הבית הישן, עניין שהם לא ממש מצליחים בו. לא רק מכירת הבית היא מכשלה, האם גם צריכה להודיע אביו שגאבו פורש למעשה מלימודי המשפטים וכי הוא עיתונאי על סף היותו סופר.
הספר עוסק בשלושת העשורים של תחילת חייו, עבודותיו העיתונאיות השונות, ההערכה לה הוא זוכה מעורכיו, כתבותיו, סיפוריו הקצרים הרואים אור וספרו הראשון סופת שלכת. בין לבין, גאבו מעשן שלוש קופסאות סיגריות ביום ולוגם הררי כוסיות ואף כוסות אלכוהול. לא לבד. כשמהדורת העיתון של מחר ערוכה, לא חשוב איזה עיתון מהעיתונים בהם עבד, נפגשים כולם בשולחן הקבוע, בבר הקבוע ומתהוללים. בין חבריו הרבים אנשי רוח מקיר לקיר. משוררים, אנשי ספר, אנשי קולנוע, זמרים, וזה אומר שלא תמיד הולכים הביתה לישון, כי למי יש זמן לזה.
מארקס מתאר חיים ללא רגע דל, אבל את עצמו מתאר כביישן כרוני, שאחרים רואים בו יותר משהוא מתאר את עצמו. כך נותנים לו יד רחבה בכל עיתון בו עבד, לערוך, להכניס מאמרי דעה ומאמרי מערכת, סיפורים קצרים ותחקירים. באחד התחקירים היה צריך לברר מה קרה באניה שעקב סערה נפלו שמונה מלחים טבעו, אחד ניצל וסיפר סיפור הנפילה בסדרה של למעלה מעשרים המשכים. אז הסערה לא היתה ממש סערה, אבל על הסיפון נקשרו לא במהודק מקררים ומכשירי חשמל אחרים...
לו היו המשכים נוספים בהחלט היינו שומעים על חייו שלאחר פרסום ספריו, במיוחד מאה שנים של בדידות ואהבה בימי כולירה, כמו גם פרס הנובל שקיבל בגיל 55.
חמישה בתי מרקחת היו לאביו של מארקס ומהם חיתה המשפחה הענפה חיים של דחק, אבל קולומביה של אז, מדינה לוהטת וטרופית בחלקיה הנמוכים, כולם חיים כך, משתדלים להתפרנס מכלום, להתחנך ככל הניתן וגבריאל הבכור נהנה מהפריבילגיה להשלח לאוניברסיטה. אז אולי אישית הוא לא סובל ממאה שנים של בדידות, אבל הוא מוכיח להוריו שאפשר גם אחרת.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על לחיות כדי לספר - ספריה לעם #515