• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

מאת דליה אוונס

הביקורת של ציפור מאיר

תמונה של ציפור מאיר
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

מאת דליה אוונס

הביקורת של ציפור מאיר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של ציפור מאיר
הוצאה לאור:כנרת זמורה
שנת הוצאה:2020
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
תושיק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“ספר מקסים! ספר מיוחד ומאד מרגש שפשוט לא יכולתי להניח מהיד. סיפור התבגרות נוגע ללב המשלב גם תעלומת מו”

36/51
ביקורות על שירת סרטני הנהר
הבאה
Cats and Books
לפני 3 שנים

“תקציר: בשנות החמישים והששים, מחוץ לכפר קטן בקרוליינה הצפונית, באזור טבע פראי ובלתי מרוסן, מגדלת את ע”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שעות•4 דקות קריאה

'שירת סרטני הנהר' הוא ספר על חייה של קאיה, 'ילדת הביצות'. בת להורה אלכוהוליסט־מתעלל ואם מוכה שנוטשת את המשפחה לקראת גיל שבע של קאיה. המשפחה בת שבע נפשות וחיה בצריף מבודד על ביצת החוף.
לאחר עזיבת האם גם האחים הגדולים עוזבים את הצריף לאט־לאט ולבסוף גם האב, וקאיה נשארת לבדה לחיות בצריף הרעוע.
הספר כולו עטוף בתיאורי בדידותה של קאיה בשנות התבגרותה ובדרכה לשרוד על ביצת החוף. תיאורי הבדידות מלוּוים בהתבוננות של קאיה על האנשים המעטים שיוצא לה לפגוש ועל תשוקתה האין־סופית לשיח איתם ולמגע אנושי.
וכך היא נופלת גם לזרועותיו של צ'ייס, הדוש המקומי שמבטיח לה חתונה כדי להשכיב אותה ורץ להתחתן עם אחרת.
בד בבד עם סיפורי ההתבגרות והאהבה של קאיה, ישנו גם סיפור בלש, וכשסיפור הבלש מסתיים בכליאתה של קאיה, החשודה היחידה, כבר בגיל 24 שלה, מתחילה סאגה משפטית.
קאיה יוצאת זכאית, כמובן, ואז חיה באושר ועושר – בפירוט של רשימת מכולת של כל ההישגים והגשמת הפנטזיות של ילדה ענייה ונטושה – עד עצם היום ההוא שבו שבקה חיים בטבע כשטוב לה ושבֵע.
ואז מגיע עוד טוויסט שאם לא הייתי רואה את הסרט לפני כמה שנים, לצערי, אולי הוא היה הדבר היחיד שהייתי מצליחה לאהוב בספר.

הספר כתוב בגוף שלישי במעבר בין דמויות ללא סדר רעיוני, ולפי הצורך של הכותבת שיראו את קאיה מכל צד אפשרי וכדי להביע עוד פן של הסיפור, מעין 'עוד עומק רגשי לעלילה', אבל בפועל ממעברים אלו נוצרים חורים בקשר הרגשי לקאיה עצמה.
כמו כן, הכתיבה ילדית מאוד ומאכילה רגשות בכפית. בתחילה הנחתי שמדובר בשנותיה הצעירות מאוד של קאיה ולכן נכתב כך, כדי להתאים לגיל הדמות – אף שסיפור הבלש גם הוא כתוב באותה דרך – אך גם כשקאיה התבגרה והפכה לאישה צעירה ומצליחה, עדיין המספר הכל־יודע מדבר עליה בצורה ילדית ומפרט את רגשותיה ופעולותיה ברשימות.

נראה שהסופרת לא החליטה אם לכתוב סיפור אגדה, סיפור חיים, רומנטיקה, בלש, דרמה משפטית או מניפסט נגד הדרה חברתית, אז החליטה לדחוס הכול בספר אחד של פחות מ־400 עמודים.

מפני שנתקלתי בטעויות תרגום רבות תהיתי על הכתיבה בספר המקור, תהיתי אם בגלל התרגום נוצרה שפת האגדות (ואז הוא הלך ואז היא עשתה, ואז קרה כך והיא בכתה, ואז קרה כך והיא צחקה), או שדווקא בזה התרגום נאמן למקור – כי הבנתי שכנראה הסופרת כתבה בדיאלקט דרומי כדי להתאים את שפת הספר לאזור שבו מתרחש הסיפור, עם טעויות דיבור של WhiteTrush – וזה אכן מועבר מעולה בכינויים שקאיה נותנת לאנשים, ובציטוטים, אבל לא בחלקי הסיפֵר, שבהם יש משפטים מבולגנים, חסרים וללא קישוריות.
וכשהגיע הסוף הטרחני, הארוך מדי וחסר הפרופורציה של הגשמת הפנטזיות, הבנתי שאין כאן עניין של העברה כושלת בתרגום, כי כנראה שבניסיון להכניס חיים שלמים של דמות לספר אחד הדרך היא לכתוב אותו בשפת אגדה.

היה חלק באמצע, כשהתגשמות הפנטזיות לא הצפינה על אל, ומשהו כן התחיל להסתדר בחייה של קאיה, וגם כשהחיים סתרו לה שוב, שכן נהניתי ממנו. אך אז סיפורה של קאיה התאחד עם סיפור הבלש והפך לדרמה משפטית ושוב איבדתי עניין.

הדיוק היחיד שחוויתי בספר הזה הוא דווקא הדיוק הפסיכולוגי בדמותה של קאיה.
קאיה היא דמות שהוכתה מיום שהייתה תינוקת, שראתה את אמהּ ואחיה מוכים ואז ננטשה שוב ושוב ושוב ונשארה לבדה כבר בגיל שבע כדי לשרוד איכשהו. ודפוסי ההתנהגות והחשיבה שלה מתואמים היטב לחוויות החיים האלה, לדוגמה:
בדפוסי החשיבה אפשר לראות את הלימוד מהטבע והלקחים שהיא קיבלה אל עצמה בפינצטה ממילותיה של אמהּ ומצְפייה בטבע – על הגחליליות ועל התנהגות הזכר המרעיש.
ובדפוסי ההתנהגות אפשר לראות התשוקה שלה לדבר עם מישהו, גם אם הוא אביה האלים או נער שהיא ידעה שטוב לא יבוא ממנו, העיקר לקבל מעט מגע אנושי.

רק שהייתי שמחה לחוות את כל זה עם הדמות ולא להשקיף על הדמות מכל מני צדדים הזויים בלי להתחבר אליה רגשית כלל.

בגדול, לא ממליצה:)

- - -
שירת סרטני הנהר, דליה אוונס
תרגום: שאול לווין
עריכת תרגום: יעל ינאי
הוצאה: כנרת זמורה דביר פחות

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נצחיה
נצחיה
א
אורית
2קוראים|גיל ממוצע51|100%נשים

על המבקרת

תמונה של ציפור מאיר

ציפור מאיר

חברה משנה
16 ביקורות•45 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות קלה - רומנים•ספרות מתורגמת
תמונה של ציפור מאיר
ציפור מאיר
חברה באתר משנה
ביקורות16
לייקים שקיבלה45
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית7ספרות קלה - רומנים2ספרות מתורגמת2

דיון על הביקורת

1 תגובה
מורי
מורי•לפני 20 דקות

ספר עלוב ממש.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של ציפור מאיר

שם הרוח

שם הרוח

פטריק רותפס

שם הרוח הוא סיפורו של קווֹתֶה (ככה נוקד בתרגום, באנגלית: Kvothe), מכשף אגדי שנעלמו עקבותיו. כשהיסטוריון נודע מזהה אותו בתור פונדקאי בשם קוֹטֶה, הוא מתעקש שהוא יודע מי הוא ורוצה לשמוע ולכתוב את סיפורו. אך קוותה מתחבא, לא ידוע אם מפני החוק או מפני הסיפורים עליו, ועד שההיסטוריון מזהה אותו היחיד שיודע את זהותו הוא תלמידו.
לאחר דין ודברים קוותה מסכים לספר לו את סיפורו. ניכר עליו שהוא רוצה לספר, אך בתנאים שלו, וההיסטוריון מסכים.
בילדותו קוותה חיי חיים ססגוניים וטובים, הוא גדל במשפחה גדולה של להקת אומנים נודדים, והמכשף אבנתי לימד את קוותה מדע ו׳סמפתיה׳ (כושפות). אבנתי הוא הראשון שמצביע על חוכמתו ויכולותיו המיוחדים של קוותה, על הצטיינותו ועל עתידו המזהיר.
אך בִּן־רגע ילדותו של קוותה נכרתה. וקוותה הפך לצל אדם בעודו ילד ומוחו המבריק מופנה רק להישרדות וכמעט שאין זכר לילד החכם והכישרוני שהיה.
עד שמספר סיפורים אחד מעיר אותו מתרדמת החורף בת שלוש השנים שנפל אליה בעל כורחו, ובתוך כמה ימים הוא חוזר לעצמו ונוסע לאוניברסיטה, להגשים את חלומו הגדול ואת הייעוד שייעד לו אבנתי.

סיפורו של קוותה כתוב בקולו שלו, מדבר עבר, אך הוא נתון בתוך סיפור מסגרת שכתוב בגוף שלישי. סיפור המסגרת מתרחש ביממה אחת. אחת מתוך שלוש שניתנו להיסטוריון כדי לשמוע את סיפורו של קוותה. אני מניחה שכל ספר בטרילוגיה צריך להיות יממה מתוך השלוש.

האקספוזיציה בת יותר ממאתיים עמודים. היא מעניינת, כך שלא הייתה סכנת נטישה מיידית, אבל בכל זאת, ההרגשה היא שבמשך מאתיים עמודים מדשדשים במקום. חלק גדול מהאקספוזיציה הארוכה הוא סיפור על תלאותיו של ההיסטוריון, ועל חייהם של קוותה ותלמידו בפונדק שבו הם חיים.
ועלילה זו לא מעניינת יתר על המידה, ורוב הקטעים בפונדק היו מיותרים בעיניי, עד שהגעתי לפרקים האחרונים בספר ורק בהם הבנתי למה נצרכנו בדמותו של קוותה הבוגר. אך גם הבנה זו טרם הגיעה לסיפוקה, כי היא בעצם אקספוזיציה לסיפור המלא שאני מניחה שיתמלא בספרים האחרים בטרילוגיה.

קוותה הוא ילד חכם, חריף, נחוש ובעל אינסטינקטים חדים. הוא גם פזיז ומתנשא, אך אלו תכונות שמבוססות על ביטחון עצמי והיכרות עצמית עם יכולותיו וכוחותיו, ומותאמות לגילו ולטראומה שחווה.
בחייו המוקדמים בלהקת השחקנים הנודדים, הוא למד משחק, מוזיקה, אומנות המילה, ערמומיות רחוב והישרדות בטבע, ואף אימונים שכליים, נפשיים וטכניים במדע וסימפתיה עם מורהו אבנתי, כך שדפוסי התנהגותו וגם האירועים הקיצוניים שהוא שולט בהם מבוססים חזק ויציב על עברו, כישרונותיו, שנות האימונים והטראומה, ומגולמים בצורות שונות בסיטואציות שאליהן הוא נקלע.
אחד הדברים המשעשעים בספר הוא האיומים של קוותה, הוא מתאר לפרטי פרטים את האיומים שלו, ועם ביטחון כזה שבאמת מפחדים ממנו. אבל האיומים מופרכים כל כך שפשוט צחקתי בקול.
לעומת קוותה הצעיר, את הדמות של קוותה הבוגר לא הצלחתי לחבב. תהיתי מה קרה לקוותה הצעיר שאהבתי מאוד, שהפך לאיש קשה יום וממורמר. רק ההתנשאות שלו התאימה לדמותו הצעירה, אבל כשהיא בתוך דמות ממורמרת ומיואשת, זה כבר לא חינני. בסוף הספר מבינים יותר על דמותו של קוותה הבוגר, אך לא מספיק לדעתי.

גם שאר הדמויות מאופיינות להפליא, מדובר בכמות גדולה מאוד של דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב – הפרופסורים, הסטודנטים, החברים והאויבים, בעלי הפאבים והפונדקים, השוטרים, הפושעים ועוברי האורח – לכל אחד ואחד מהם יש אופי, שפה וצורת התנהגות משלו. כך שאין דרך להתבלבל בין בדמויות, על אף השמות השונים והמשונים. ואני הרגשתי את עצמי מתהלכת בעולם שלהם וחווה את חוויותיו של קוותה ללא כל מאמץ.

בסט – מודגש שוב ושוב שהוא לא בן־אדם. ועד סוף הספר עדיין לא ידוע מה הוא בדיוק, מהם ה׳פיי׳ ולמה לא יודעים עליהם, ונראה שזו האקספוזיציה של הסיפור המלא.
הדמות של ההיסטוריון מסקרנת, אבל לא מספיק כדי שארצה לקרוא חלקים רק עליה.
הדמות של דנה מעולה ביותר בעיניי. הרומנטיקה, המסתוריות, הרמזים של המבוגרים מסביב. נשאר סוף פתוח לגביה ולגבי הרומנטיקה ביניהם, וגם את הסקרנות שנשארה איתי אני אוהבת מאוד.

בפתח הספר ישנה מפה, אך רוב שמות המקומות שמדובר עליהם בספר אינם כתובים בה, כמו גם שֵם העולם שבו הם חיים. אם אין זה כדור הארץ, מה זה כן? ואם כדור הארץ, באיזה חלק? באילו שנים הוא נראה ככה?
באותה מידה הוא יכול היה לא להציג מפה של עולם אחר וזה היה מסתדר מעולה. לא הבנתי את הצורך בלבנות מפה ולהציג כאילו מדובר בחיים אחרים לגמרי, אבל לא לספר לנו באילו. וממילא ה׳פיי׳, ה׳ארקאנום׳ (מועצת המכשפים) ודרקונים חיים יפה מאוד בעולם שלנו אם רק רוצים בכך:)

אבל העולם שבנה רותפוס בנוי לתלפיות, הוא עולם ימי ביניימי, יש בו אלכימיה וסימפתיה, יש בו יצורים על־טבעיים במידה מאוזנת, מסקרנת ומרתקת. ואף שהעכבישים השדיים שאיתם מתחיל הסיפור עדיין לא הובהרו, והם גם פחות סקרנו אותי אישית, שאר היצורים ריתקו אותי לא פחות משריתקו את קוותה.
הסימפתיה מוטבעת בעולם הזה וחלק בלתי נפרד ממנו, עד כדי כך שלומדים אותה באוניברסיטה, בתור המקצוע החשוב ביותר, כך שכושפות הוא מדע ברמה גבוהה, וזה מעולה בעיניי.
בתוך הסיפורים של קוותה יש כמויות אדירות של ידע – על הישרדות ביערות ובערים גדולות, על המידע באלכימיה, פחחות במתכות זולות וצורפות במתכות יקרות, כימיה, רכיבה על סוסים, נסיעה בכירכרות, מוזיקה ועוד – מהידע הזה בנויים הסיפורים, והוא מושחל בהקפדה בתוך העולם והאירועים הרבים שקורים בו, ובכך יש עוד רובד של אמינות לסיפור.

המוזיקה היא עולם שלם בסיפורים של קוותה. הוא מתאר את הנגינה בחיות ומכניסאת הקורא לתוך נפשו. כך גם בתיאור היערות, דנה, חבריו, הרפתקאותיו וכמעט כל חייו. נשביתי לתוך עולם התיאורים שלו ובעיקר לתוך המוזיקה.

לעומת עולם התיאורים המרהיב שלו, יש לו מדי פעם משפטי אמירה חזרתיים, כמו: ״אם לא הייתם מעולם עניים מרודים, ספק אם תוכלו להבין איזו הקלה חשתי״, או ׳אם לא הייתם שם, אתם לא יכולים לדמיין, אז אפילו לא אסביר׳, ושלושה העמודים של משפטים כמו: ׳אם אנסה להסביר כמה היא יפה, אחטא׳, שהיו מלְאים ביותר. עד שהוא סוף־סוף מתאר את יופיה בפסקה יפהפייה ומרטיטה להפליא. למה היא לא הייתה יכולה להיכתב ללא כל ההקדמה המיותרת הזו?
ככל הנראה רותפוס ניסה להביע את שפתו של קוותה הבוגר, שנאלץ להתחבא ולהיות אדם אחר, ואולי גם ניסה לדבוק בשפה של אדם שפשוט מספר סיפור. אבל קוותה בעל שפה עשירה ועולם תיאורים פנורמי, כך שבהיתקלות במשפטים האלה בעיקר יצאתי מהסיפור. ושוב, גם כאן, רק בסוף הם מתחברים לאותו היגיון שלא בא על סיפוקו, כי סיפור המסגרת הוא לא הסיפור ב׳שם הרוח׳, הסיפור הוא חייו של קוותה הצעיר. וזו עוד סיבה שלא הבנתי את צורך בסיפור המסגרת, ללא הצורך בהשמעת הסיפור מהפה של הדמות הספר היה קצר ב־300 עמודים ומרתק לא פחות, בעיניי.

שפת הספר בעייתית בעברית. מדובר בתרגום לא מוצלח, לדעתי. ונראה לי שהתרגום היחיד של הספר בעברית.
מצד אחד הספר כתוב במשלב גבוה, אבל מצד שני רוב הכתיבה בנויה מביטויים מתורגמים מאנגלית, ונדמה שרובו תורגם ליטרלית. נוסף לכך, נראה שלא נערך בעריכת לשון קפדנית, שהייתה יכולה להועיל מאוד לשפת הספר ולהאחדת המשלב, כך שהפיוטיות תורגש והמבנה יהיה יציב ולא מתנודד בין כמה חצאי־משלבים בחוסר סדר.
אחת מהביקורות החיוביות הרווחות על הספר הוא שהשפה היא חלק בלתי נפרד מהאומנות של הספר. אך אני לא חוויתי זאת כלל.
הסופר המציא שפה, אבל לא כזו שמשתמשים בה הרבה. והעברית בספר, כפי שכתבתי, לא ייחודית ודי מבולגנת, כך שגם לגבי השפה הבנתי רק בסוף הספר כמה נזק נגרם בתרגום הזה.

אני ממליצה על הספר, אבל עדיף בשפת המקור, כדי לחוש את המנגינה של המילים ואולי כה להצליח להרגיש את שם הרוח.

לפני שבועיים•
★★★★★
•ציפור מאיר
גייס חמישי

גייס חמישי

אגאטה כריסטי

טומי וטופנס הם זוג אנגלים בני חמישים שאיבדו את עבודותיהם עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה. הם מחפשים להועיל למאמצי המלחמה נגד הגרמנים, אבל בשל גילם הם לא מתקבלים לעבודה. עד שמגיע לבקר בחור נחמד ומציע לטומי עבודה. טופנס מבינה כי אינו רוצה לדבר בנוכחותה ושם מגיע הטוויסט הראשון בעלילה. מייד בעמודים הראשונים.

לאחר מכן טומי וטופנס אכן מתגייסים לבלשים חובבים מטעם המודיעין האנגלי ומנסים לחקור את תושביה של לאמפטון, עיירת חוף דרומית שבה נמצא בית הארחה שהוא הרמז היחיד שיש להם.

בבית הארחה, מלבד בעלת בית הארחה וביתה הצעירה, ישנם שישה דיירים: זוג מבוגר, אמא וילדה, בחור יהודי־גרמני שנמלט מהנאצים, מוכרת צמחים מלונדון בעלת חזות מאיימת, וגנרל לשעבר.

טומי וטופנס מגיעים כשני אנשים זרים, כל אחד בשם מזויף משלו ובחדר אחר. טופאנס הפכה לגברת בלנסקופ, אלמנה, אם לשלושה ילדים. וטומי קיבל את שמו של מר מדואוס, ג׳נטלמן אלמן בעל עבר מכובד.
כל אחד מבני הבית חשוד מבחינתם, וכל דבר שקורה משנה את חשדם כלפי דייר אחר.
הם כמובן חושדים בכל האנשים הלא נכונים, אבל עצם הימצאותם שם, הנבירה והפעולות שלהם גורמות לדברים לצוץ על פני השטח ולהתגלות.

- ספק ספוילרים -
למעשה, הם כמעט לא עשו דבר, והמקריות פועלת בשבילם. אבל טופנס עם מוחה המבריק מצליחה לרכוב על המקריות ולא מגלה על כך גם לקורא, רק רומזת שתצטרך לעשות משהו נועז בשלב מסוים, היא קובעת עם אלברט לעקוב אחריה, אבל אלברט עושה משהו אחר – מציל את טומי, וכך נראה שהוא זנח את התחייבות המעקב אחריה והיא מעמידה פנים בפני הקורא, כמו בפני האויב, שהיא נופלת בפח.

בתור קוראת עכשווית הייתי רוצה להמשיך לשמוע את כל המחשבות של טופנס, את החשד, את הפיתיון, ואת העקבות שהיא משאירה אחריה. הייתי רוצה להיות איתה, ושהמתח שלי בקריאה יהיה אם אלברט עקב אחריה בסוף או שהשקיע את כל שהיה לו בלהציל את בעלה. שהמתח יהיה מעצם הכניסה שלה לגוב האריות, ולא מהכניסה לגוב האריות בתמימות וטמטום כמו שכריסטי גורמת לקורא לחשוב.
- עד כאן ספק ספוילרים -

העלילה דומה מאוד ל׳רצח באוריינט אקספרס׳, או להרבה ספרי בלש שמתרחשים במקום אחד שבו כולם חשודים. אבל עדיין מהנה לקרוא אותו, יש כמה הפתעות כיפיות בעלילה, וטוויסט מעניין שחזיתי, אבל גם לא חזיתי מראש.

ספר בלש קליל, מתוק מאוד, תקופתי מאוד ומצחיק לעיתים. ומספק חוויה של ספר הרפתקאות, במיוחד בשל ההברקות של טופנס והרוח ההרפתקנית שלה.

מתברר שזהו התרגום היחיד ש ל הספר, משנת 1960, נהנתי מהעברית הישנה, התגעגעתי אליה. אבל עם זאת היו הרבה מאוד טעויות תרגום והקלדה.

לפני חודש•
★★★★★
•ציפור מאיר
סופה של אליס

סופה של אליס

גלית דהן קרליבך

סוּפה בת עשרים, גרה ב׳אבריים׳, מושב שהוא חור לא ציורי במיוחד, וחיה עם אליס, אימא שלה. אימא שמגינה עליה כל כך עד כדי כך שלא נותנת לה עתיד. או הווה. או חיים בכלל.
סוּפה אוהבת לכתוב, לדמיין, לצייר את קורותיה בתוך כדי שהם קורים. והיא כותבת את הספר ׳חייהם של האנשים הצבעוניים׳ שבו היא כותבת טיפוסים על בסיס שכניה הטיפוסיים גם ככה, כדי ליצור עניין בשיעמום האין־סופי . וזו גם הדרך שלה לברוח מהחיים־לא־חיים שאליס מאפשרת לה.
הצל של סופה הוא אליס, וכך גם הקול הפנימי שלה. סופה מוטבעת באליס האוהבת והדואגת שכולאת אותה בכלא משעמם במיוחד, ברוטינה של פשטות ועליבות שסוּפה מוצאת דרך להפוך לכתב יד מרתק. התיאורים שלה עוברים דרך העיניים של אליס, דרך הפה של אליס, ומעטות הפעמים שבהן זו סופה שמדברת, ולא אליס מתוך גרונה של סופה.
כשמֵירון מגיע למושב רוח חדשה מגיעה איתו, שינויים שאליס לא אוהבת, שינויים שסוּפה זקוקה להם ואף מתאהבת בהם.
סופה היא נערה שקטה שלא מחפשת צרות. אבל היא כן מחפשת מפלט מאליס, כל מפלט, גם אם הוא המפלט הראשון שנגלה לעיניה – הגבר הנאה והעשיר ש׳פולש׳ אל העיירה ומכניס אליה ראוותנות, סטייל וניקיון.
ההתאהבות בו מביאה לעוד שינויים, ולאחריהם לעוד כמה, עד שעולמה מתנפץ עליה. האנשים הצבעוניים הופכים לשקופים והטיפוסים כבר לא מעניינים את סופה והתשוקה הגדולה שלה הופכת לאויב הגדול של חייה.

הספר כתוב בלשון מדבר עבר, וכתוב כיומנה של סוּפה, עם טוויסט מהנה, אף שצפוי.
שפת הספר משקפת את חייה של סופה. הכתיבה מאפשרת חדירה פנימה לתוך ראשה של סופה, והכתיבה בלשון עבר נותנת אפקט של מכתב לחבר טוב: סופה היא החברה הטובה של הקורא, היא מדברת אליו בשפתה, בביטוייה הייחודיים, וגם משקרת לו בכך שהיא הופכת את חייה למעניינים בשבילו, הופכת את העליבות לצבעוניות ואת הפשטות והכליאה לציניות פיוטית חדה כתער.
הציניות של סוּפה שזורה בספר בדיוק כמו שהצבעוניות – שהיא מעתירה על האנשים העלובים סביבה כדי לא לשקוע בעליבות איתם – שזורה בחייה.
לפעמים הציניות של סופה מופנית כלפי אליס, לפעמים כלפי דבריה של אליס, לפעמים כלפי כל העולם מעיניה של אליס ולפעמים, פעמים נדירות, זו סופה. סופה שהיא לא אליס, שמעוניינת להיות לא אליס, שרואה את חייה ללא אליס, אך גם מזלזלת בפנטזיה על חיים בלעדיה.
ההטבעה של סופה באליס כתובה היטב, ואפשר לראות איך במקום אהבה הדדית, צד אחד חונק והצד השני נחנק.
אפשר לראות איך אליס מצליחה לשבות את סופה בשם האימהות והאהבה, וכמה האהבה הזו היא הרסנית. ואפשר לזהות את המרדנות של סופה ואת הציניות שלה שנובעות מתוך הקשר הלא בריא הזה, ומאחוריהן נמצאת כמות אדירה של כאב על שאין לה חיים, וטינה כלפי אליס.
אך ככל שחייה של סופה נעשים באמת מעניינים, ככה הציניות שלה פוחתת והספר כבר לא מצחיק והופך לרציני, כי ככל שיש לסופה עניין במתרחש סביבה, ככה היא לא צריכה להסתכל סביב ולצבוע את חוסר העניין במילים שנונות ובצבעים עזים.
וכשהעולם מתמוטט עליה ומתנפץ לה בַּפַּנים, הכתיבה כבר נחווית כדיכאון.
ובסוף גם כתקווה מחודשת.

הסוף הטוב, אם תשאלו אותי, לא באמת סוף טוב, אלא התחלה של עוד סיבוב בלופּ של חייה של סופה. הסוף הוא עוד פורענות בפני עצמה, אף שסוּפה לא רואה זאת כך.
יש טעויות לשון פה ושם, בעיקר עם הפועל ׳מהווה׳ הארור שאיכשהו נדחף לפינות לא לו. אבל שפת הספר עשירה ויפהפייה' עברית שהייתי רוצה בעוד ספרים.
החסרונות היחידים בעלילה, אם ממש מחפשים, הם המטוס והזרקור. הפְּנִייה למבטם של המטוס והזרקור היא מעין בריחה, ניסיון להראות איך סופה יוצאת מהסיטואציה ורואה אותה מבחוץ, אבל אני חושבת שאם היו מפחיתים מהם מעט, האלמנט היה מצליח יותר.

׳סופה של אליס׳ היא אחת היצירות שהכי נטמעו בי.
אני מרגישה שסופה העניקה לי מתנה פיוטית מרהיבה של ייאוש ותקווה שמעורבים זה בזה ושזורים בשפתה השנונה. של פורענות שמתוארת בה כדמות נשית בפני עצמה, ושל עליבותם של שקרים, של כוח הרס של רצון להגן ולשלוט בחיי אהוב ושל ניסיון לחיות גם כשאין חיים.
אף שזו קריאה שנייה לגמתי אותו והוא זרם לי כמו תזמורת כלי מיתר בכל הגדלים והמנעדים בהרמוניה מזוקקת שמעבירה בגוף את התווים של התמימות, של הכיעור הרב שיש בעולם, של האמונה שיש טוב, של ההיסחפות אחריו, של סערת ההתבגרות ושל סטירת המציאות הגדולה.
ושל הכאב שבא בעקבותיה. כמה כאב.

הסיפור מצמרר, העלילה שזורה היטב ומסתיימת בדוק של תקווה.
ממליצה לקרוא!

---
סופה של אליס, גלית דהן־קרליבך
עריכה: נועה מנהיים
הוצאה: כנרת זמורה דביר

לפני חודש•
★★★★★
•ציפור מאיר
מסכת תהום

מסכת תהום

איל חיות-מן

׳מסכת תהום׳ הוא רומן היסטורי־פנטסטי מבריק. הוא נכתב על דמות מרתקת מההיסטוריה היהודית, אלישע בן אבויה, מגדולי התנאים שבסוף ימיו ׳יצא לתרבות רעה׳. שעליו אומרים לכל ילד בציבור החרדי את המשפט הנורא: ׳אל תסמוך על עצמך עד יום מותך׳.
הספר נכתב בחופש ספרותי נרחב' ומבוסס על העובדות הידועות על דמותו ההיסטורית של אלישע בן אבויה.

הסיפור הוא על ילדותו של אלישע, על ילד שמתאהב ברות, ילדה מבנות השפחות של אביו. אך עליו לעזוב לישיבה של רבי אליעזר, הוא מחפש כל דרך אפשרית כדי לא לעזוב לישיבה, לא לעזוב אותה, וכאשר מפרידים אותם בכוח ומובילים אותו לישיבה הוא לא מסכים לאכול או לשתות. הוא מגיע לישיבה במצב קשה, ודווקא בשל כך הוא מתקבל לישיבה.
אבל אותו חיזיון שראה ביום בואו, שבעקבותיו התקבל לישיבה, הפך לתשוקתו הגדולה ביותר. ותשוקה זו היא שהפרידה אותו מרות לבסוף.

הספר מחולק לפרקי הווה ועבר, בפרקי העבר אלישע מספר על התאהבותו ברות, ובסיפור ההווה הוא מספר את קורותיו מרגע הפרידה ממנה ועל חייו בישיבה. וכאשר סיפור העבר מתחבר אל תחילת סיפור ההווה הקשר של הזוג מתהדק אף יותר כי הוא יכול סוף־סוף לצאת לחופשה, אבל ככל שהקשר של הזוג הצעיר מתהדק, כך גם תשוקתו לקבל עוד חזיונות גדלה, כך תשוקתו להתקרב לרבו, להיטהר ולהפוך לכהן גדול, גדֵלה.
עד שהוא נאלץ לבחור את מי מבין תשוקותיו הוא מעוניין להפוך ליחידה בחייו.

התשוקות שלו, בין אם להיות בעל חזיונות ובין אם להיות בעל לרות, כתובות בפשטות של נער, בפשטות של אדם בעל רצונות ותשוקות, ככל אחד ממנו, כך שגם אם השפה לא של ימינו הקורא יכול להתחבר לאלישע, ולהרגיש איתו את התשוקות, לכעוס איתו על סובביו, ליהנות איתו מחזיונותיו, מגדולתו ומנצחונותיו הקטנים.
ובאותה מידה גם לכעוס עליו בנוגע לבחירות שהוא עושה כדי לקבל את מה שהוא רוצה בו.

זהו סיפור אהבה, חניכה והתבגרות של נער שייעדו לגדולות ונאלץ לבגוד ברצונותיו האישיים ובאהבתו הגדולה כדי לממש את אותו ייעוד, ייעוד שסקרן אותו יותר מדי מכדי שיוכל לסרב לו.
מדהים לקרוא את בניית העולם, את בניית דמותו של רבי אליעזר, את דמותו של רבי טרפון, את שטיפת המוח שעובר אלישע הצעיר בישיבה. לזהות איך ככל שהוא שוהה זמן רב יותר בישיבה כוונותיו נעשות יותר לשם שמים ופחות לשם השגת המטרה שהציב לו אביו כשגילה לו את סוד אימו. הסימן הראשון לכך שמוחו וליבו באמת נשטפו בישיבה, והוא תלמיד של רבי אליעזר היה בהסכמתו לתנאי שהציב לו להסמכה, והשני – במלקות.
רואים שנעשתה עבודה מרשימה ביותר בחקר ההיסטוריה והדת הדקויות והפרטים הקטנים שאדם שלא גדל על ברכי הדת היהודית העכשווית יכול לא להיוודע אליהם לעולם, ואם לא יודע עלול ליצור סתירות או חוסר אמינות בעלילה.
אך איל חיות־מן למד טוב את כל כך הדת, את תקופת חורבן בית שני ואת שפת המדרשים, שהוא כתב את שני המדרשים הכי יפים ששמעתי מעודי – דרשת בר המצווה של אלישע ודרשת ההסמכה. וואו.

גדלתי אצל החרדים, הסתובבתי בכמה קהילות דתיות, שמעתי מאות רבנים ומאות דרשות על התנ״ך, על התלמוד, ומעולם לא שמעתי את הרעיונות מבריקים ויפהפיים אלו, שהם גם הרבה יותר הגיוניים מכל הדרשות ששמעתי בחיי.
(מבריק כל כך שיש לי חשק לחזור לבית הספר רק כדי להעלות אותה על דעתם של כמה חרדים ספציפיים:))

הפנטזיה:

דווקא בגלל הדיוק המרשים שעליו אני מדברת, והדמויות התנאיות שמעוצבות בדיוק כפי שהעליתי אותן בדעתי בסיפורים שגדלתי עליהם, לא חוויתי את הספר כספר פנטזיה, אלא כמציאותי לחלוטין.
לא כי אני מאמינה בכל זה, אלא כי כל פרט נבנה על ידע אמיתי, כי כל מילה בנויה על ההיסטוריה, על האמונות הדתיות שהובילו את הדת היהודית להיות מי שהיא היום, והרגשתי שאני קוראת את המיתולוגיה שגדלתי עליה, שבעולמם של שומרי הדת (בהכללה, כמובן) אינה אלא מציאות חייהם, אמת לאמיתה.
אמת בשבילי בדיוק כמו שבשביל הדמויות בספר: השדים, הרוחות, תחום שבת, מלאכים, כוח המילים וחזיונות הם דבר אמיתי לחלוטין, כי גדלתי על כך שזו האמת.
ולכן הזדהיתי כמעט לחלוטין עם רות, וזאת לצד ההזדהות שלי עם הגיבור, שמאמין בכל מה שהיא לא מאמינה.
הסתירה הזו היא משהו שגדלתי איתו: אף פעם לא האמנתי בחזיונות, באלוהים בשדים, רוחות וגלגולים, אני זוכרת מחשבות ושאלות על האמונות האלה עוד מגיל ארבע. אבל ככל שגדלתי ונשארתי שם, ושמעתי יותר ולא פגשתי משהו אחר – גם החלק שהיה בו ספק גדל, עד שהמעטפת שהייתי – האמינה בזה.
וכאן בספר הרגשתי ממש כאילו איל חיות־מן פיצל את החלק המורד שבי ואת החלק שטוף המוח שבי, יצר מהם שתי דמויות נפרדות והוביל לשיח ביניהן.
כי כשזה הדיבור היחיד שאתה שומע, כשזו האמונה היחידה האפשרית בסביבתך, אתה מאמין בה ודובק בה – בדיוק כמו שקרה לגיבור.
ולכן לא חוויתי אותו כספר פנטזיה, אלא כספר צדיקים חרדי.
ספר צדיקים מעניין, לשם שינוי😁 מרתק, מפעים. כזה שלא ממש אפשר להניח מהיד, אך הרגשתי שמסופר לי על אלישע בן אבויה, שהכול אכן היה כפי שכתוב, כפי שכתב אלישע.

הלשון בספר:

הלשון בספר היא שילוב מבריק של לשון חז״ל ולשון ימינו כך שכל קורא עכשווי יוכל להבין את השפה, אם כי אני מאמינה שיש שיתקשו.

לפני תקופה כתבתי סקירה נוקבת על ספר שנכתב בו יומן מהמאה ה־16, וביומן הלשון אינה מתאימה לתקופה המדוברת ובכך הפכו את היומן ללא אמין בעליל. הגיבו לי שאולי נכתב כך כדי שקוראים בימינו יבינו את היומן, אני לא חשבתי כך, אני חשבתי שנעשתה עבודה לא טובה, לא במחקר התקופה ולא בשפה.
וכשקראתי את ׳מסכת תהום׳ נוכחתי שצדקתי לחלוטין. עבודת המחקר מדויקת להפליא, מבריקה, נפעמתי מכל משפט בספר, כי השפה יפהפייה, עשירה ומהודקת היטב לתקופה, ובצורה כזו שתהיה קריאה גם לימינו.
כן אסתייג ואומר שמכיוון שהיא לא השפה שבה אני מורגלת, נדרש לי זמן רב יותר לעומת ספרים אחרים באורך כזה, אבל היה שווה כל רגע.

לצערי, למרות המחקר המעמיק, יש כמה טעויות לשון חוזרות שהתאכזבתי לקרוא, ומפליא אותי שלא ידעו עליהן. אלו הדוגמאות שהפריעו לי במיוחד:
1. על מנת – משמעות הביטוי הוא תנאי, ולא יכול להחליף את המילה כדי – המציינת מטרה.
זאת אומרת:
״הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.״
– אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב בתנאי שתקבלו פרס אלא תשמשו את הרב ללא תנאי, כמו עבדים, ורק כך תקבלו את הזכות שמורא שמיים יהיה עליכם.
לא נמצא בלשון חזל שימוש ב׳על מנת׳ שלא להבעת תנאי.

2. ניתן – פועל בהווה ולא תואר – נכון לומר ׳ניתן לי הספר׳, אבל לא נכון לומר ׳ניתן לעשות כך וכך...׳ כי דבר לא ניתן פה. ו׳ניתן׳ לא יכול להחליף את המילה ׳אפשר׳, בייחוד לא בתקופה המדוברת.
גם המילה טוניקה שהשתרבבה בטעות, וכפי שידוע לי היא מילה אירופית מהמאה ה־20.
חוץ מאלו ועוד כמה בודדות, שפת התקופה מוקפדת וכיף כל כך לקרוא את ההקפדה הזו, רואים שלכותב יש ידע נרחב במשנה, בגמרא ובתקופה בכלל. והוא הצליח להשיג את ההרגשה שבאמת יש פה כתב יד של אלישע בן אבויה.

ולסיום, הדימויים:

״פניו העלו על דעתי פני ציפור.״
״מדדתי את הגוף ששכב לצידי, זרותו מצמיתה, מובחן ממני אפילו במעשה הבלילה של שנינו יחד.״
״הקהל נחצה, ועברתי בו בחרבה.״
״אור נע בין הרבנים, מפליג מדורש למשנהו, אור שאצר בקרבו את כל מילותיהם, הולך ומתגבש ומתעצם במאוד מאוד.״
כמו שתי הדוגמאות האחרונות – שהן הקשה יפהפייה של תיאור יציאת מצרים – שפת התיאורים בספר נובעת מעולמו של אלישע, מכל מה שלמד בתורה, מסיפורי הדת, מסיפורי החורבן שגדל עליהם, ומחייו שלו.
גם התיאורים הם חלק מההרגשה שאכן הנער ששולט בכל התורה – או הזקן שיודע את כל התורה – כתב את ׳מסכת תהום׳.

ספר מבריק, יפהפה ומומלץ כל כך.

לפני חודשיים•
★★★★★
•ציפור מאיר
מרחב ביניים

מרחב ביניים

מיכל סחף

׳מרחב ביניים׳ הוא סיפורה של אור – אישה עדינה, שקטה ונחבאת אל הכלים, שחיה בזוגיות עם שחר ובזוגיות רומנטית א־מינית עם יגיל, בן זוגה של שחר. שחר מכתיבה חלק גדול מחייה של אור, ילדים, מפגשים חברתיים ועוד, יגיל מקבל ומכבד את אור, אך בד בבד די נפקד מהטקסט.
אחד מתחביביה של אור הוא חלומות צלולים; בילדותה כשלא הרגישה שייכת הם שימשו לה מפלט מהעולם החברתי, עד כדי שינה מרובה. הוריה דאגו וניסו לטפל בה בשלל דרכים, חוץ מבעולמה הרגשי.
ועכשיו, כשהחלומות חוזרים מופיעה בהם דמות חדשה, לא כמו דמויות־החלום שהיא מכירה, שונה, אמיתית יותר, בשם דפנה. המפגש עם דפנה הוא האירוע המחולל שלאחריו מתחילה השתלשלות עניינים ארוכה ומפותלת לעבר טכנולוגיה חדשה, ערוץ טלפתיה.
דפנה מתגלה כחייזרית שמבקשת מאור לפתח טכנולוגיה טלפתית שתוכל להציל את האנושות ממלחמה בין יצורים לא אנושיים.
דורון מצטרף כשותף ומוצב כמנכ״ל פוטנציאלי ושניהם מתאמנים בטלפתיה. אור ודורון נוסעים לנפאל להיפגש עם ג׳יגמה, נזיר בודהיסטי שבילה את רוב שנותיו במדיטציה, שהביאה אותו ליכולות טלפתיות מרהיבות.
לאחר מסע מורכב הם חוזרים לארץ ומגלים שעובד חברה שלהם, חבר טוב של אור, נעלם.

הספר כתוב בגוף שלישי, בשלושה דרכים של העברת המידע:
ציטוט ישיר: מחשבותיה של אור בגוף ראשון, בהטיה.
המספר הכל־יודע: דיווח חיצוני של חוויותיה של אור.
קולה של אור: תיאור החוויה מתוך החוויה.
בעקבות השימוש בקולו של המספר הכל־יודע ובהטיות, יחד עם הניסיון להראות כמה צדדים מכל חוויה ולהבהיר את הסיטואציה כדי שהקורא לא יישאר בספק יוצרת גם חלקים של כתיבה ש׳מאכילה בכפית׳ את הקורא. ובכך נוצר חוסר בעקביות בשמירה על הקורא בתוך הסיפור. לדוגמה, כשאור נמצאת בטיבט היא נכנסת ל׳אמבט הצלילים׳. אור הכניסה אותי פנימה לחוות איתה את הצלילים, סיפקה לי ממנה שלושים שניות ראשונות, ואז סיימה בפתאומיות והחל דיווח על שאר השעה:
*״אור יכלה ליהנות ממוזיקה לפעמים, אם היתה מוכרת לה, ואם העוצמה לא היתה חזקה מדי, אבל מה ששמעה כעת לא היה מוזיקה, לא בדיוק. הנגינה לא ביקשה לכבוש או להציף. צליל בודד נפרש בחדר, ועל הדהודו נשרו צלילים נוספים באדוות רכות. קולותיהם של כלי הנגינה איירו את השקט בקווים עדינים, מותירים ביניהם מרווחים של דממה.
כשהסתיים המפגש....״*
רציתי להישאר בתוך החוויה, לא רק שיספרו שהיא הייתה וואו. והטעימה שקיבלתי ממש לא הספיקה.
עניין זה חוזר על עצמו הרבה בספר, מה שדי תסכל אותי בקריאה.

ברור שמיכל סחף יודעת להכניס את הקורא פנימה לתוך החוויה. כאשר קולה של אור נשמע, לא בהטיות אלא ברצף הסיפר, מרגישים את אור ואת הסיטואציה. אבל זה מורגש במיוחד בחלומות: היא שולפת את הדמות לתוך התחושות בחלום והדמות נשאבת לחלום. בין אם החלום שלה ובין אם לחלום של אחרים, אבל החלום מציף את הדמות בתחושות ורגשות שקשה לצאת מהן וסוחפת איתה את הקורא, שחווה את החלום כולו ללא עצירות דיווח. וזה כתוב נפלא!

הבעיה המרכזית בעלילה היא שמספקים מעט מאוד מידע על הטכנולוגיה עצמה, אם בכלל. ומעט מדי, לטעמי, על עולם הטלפתיה ועיקר העלילה היא דיווח על עולמה הרגשי של אור.
גם ההתפתחות התלפטית נמצאת, אבל כמעין כלי עזר, רקע או סיפור מסגרת להתפתחות הרגשית של אור.
והייתי שמחה לאיזשהו איזון. אני אוהבת את העולם הרגשי של אור, התחברתי אליה והרגשתי את ההתקדמות איתה. אבל כספר מדע בדיוני הייתי רוצה לחוות יותר גם מההתפתחות הטכנולוגית. יש הרבה דברים מוזרים שקורים ועוברים במשיכת כתפיים ונפתרים בהמשך כבדרך אגב, וחלקם הקטן גם לא נפתרים כלל, אבל העולם הרגשי של אור מפורט לפרטי פרטים. ממש כאילו יש כאן סיפור חיים ולא סיפור מד"ב.
מצד שני, גם לבנות עולם ולתת ממנו רק טעימה של דמות אחת שחיה בו זה סיפור. ולכן אני חושבת שהבעיה פה היא דווקא שאור יוצרת את אותו עולם עתידני. ומפני שאנחנו בתהליך היצירה שלו, ולא שנים אחרי שנוצר, כן חשוב להביא את פרטי היצירה ולא רק את העולם הרגשי של היוצר.
הבעיה השנייה בעלילה היא החייזרים. אני חוויתי את עניין החייזרים מיותר ודחוס פנימה בכוח.
בסופו של דבר הם רק נותנים את הטכנולוגיה והולכים ואין באמת קשר לסיפור. באותה מידה ג׳יגמה עצמו יכול היה להיפגש איתה ולספר לה על הניסוי הישן שלו שהוא לא רוצה שיפול לידיים הלא נכונות ושכדאי שהיא תוציא אותו לשוק, וכמה שיותר מהר, כי הוא מרגיש שמישהו מנסה להשתמש בו לרעה. ואז סבטלנה הייתה מתגלה כנבל והעלילה הייתה הרבה יותר סגורה והדוקה, בלי סטיות לכמה כיוונים.
ואם דווקא החייזרים היו העניין של הספר, אז הנבל היה צריך להיות חייזר. היה צריך להיות עוד מעולם החייזרים.

אור היא אל־הורית, והיא מגלה את זה די מהר, אך היא לא יודעת לבטא את זה, לא לעצמה ובטח שלא לבני זוגה. הציטוט האהוב עליי בספר הוא הציטוט הזה:
"הביטה אור בפליאה בגור־האנוש שהפיק גופה של אחותה, וניסתה, ללא הצלחה, להבין את סוד הקסם התינוקי שגרם לכולם לבעבע סביבו. הוא היה חמוד, עם ציפורניים קטנטנות ומושלמות ואצבעות רכות פעוטות, אבל היא התקשתה לראות באיזה אופן היה מתוק יותר מגור חתולים;"
די ברור שהרצון לברוח שוב מהמציאות שלה הוא זה שהחזיר לה את החלומות הצלולים בתחילת הספר. ודווקא הרצון שלה לברוח מהתוכניות שהכבידו עליה כל כך לגבי עתיד משפחתה הם שהביאו את דפנה למצוא את אור.

אור היא הדמות היחידה בסיפור שהתחברתי אליה. במשך כל הסיפור מצאתי את עצמי מתפללת שהיא תיפרד משחר, שחר כועסת על אור שלא מקדישה לה כל רגע בחייה ומקניטה אותה על כך שהחופש שאור מאפשרת לה הוא כי אין לה כוח להשקיע, ולא מייחסת חשיבות לכל מה שאור עושה למענה אלא מזלזלת בכל מה שאור מנסה ועושה בשבילה. ובעיקר בעצמאות שכל כך חשובה לאור, במרחב האישי שאור מבקשת לעצמה. אבל גם בהמשך אור מסכימה איתה, ונראה שנשאר טשטוש בין התקדמות רגשית אמיתית של הבנה מה טוב לה, להתקדמות רגשית של מישהי שמוכנה להכיל אנשים שלא טובים לה.
יגיל, חוץ מהדרך שבה אור מדברת עליו, לא הרגשתי אותו ממש. כן הרגשתי דווקא ניגוד בין הדמות שאור מדברת עליה לבין יגיל שכן מציץ מהכתב מדי פעם, מה שגרם לי לחשוב שאולי גם כאן יש איזושהי הכחשה של אור לגבי האנשים שאיתם היא חיה ובהם התאהבה.
הרגשתי שגם דורון מיותר, והשיח של אור עליו, עוד מהמפגשים הראשונים, שמעריכה ומכבדת אותו על עצם היותו מנכ״ל נראים שהוכנסו בכוח גם כן.
דפנה גם היא נוכחת נפקדת, ובעצם יותר נפקדת מנוכחת, כך שלא הייתה לי הזדמנות להתחבר אליה. וג׳יגמה, טוב, לא אהבתי אותו. הרגשתי שנזיר לא אמור להתנהג כפי שהוא מתנהג בהרבה מקרים.
הסוף אכזב אותי ואף הכעיס אותי מכמה בחינות, אך כולן ספוילרים. למי שלא רוצה לקרוא את הספוילרים, תגללו לסיום:)

- ספוילרים -
המוות של סבטלנה קל מדי, וכשהוא קרה חשבתי לעצמי: ״בטח ג׳יגמה הרג אותה והחליט ׳לשאת בתוצאות׳ בגלגול הבא🙄״ ואז גם הפתרון לזה היה קל מדי.

לצערי הסוף אכזב אותי במיוחד בנוגע לעולמה הרגשי:
עוד בהתחלה נרמז שג׳יגמה ׳שיקף׳ לה את החוויה שלה וגרם לה להתפרק כדי להתקדם. בעיניי לאדם יש קצב משלו וזמן לכל דבר, ולאף אחד אין רשות ׳להקדים את ההתפרקות׳. ומאוד משונה בעיניי שדווקא דמות של נזיר בודהיסטי נבחרה לעשות דבר כזה.
וכאשר התחיל התהליך של אור עם משפחתה הביולוגית, בעיקר עם אביה, אני מוצאת את עצמי קוראת תהליך של אמפתיה כלפי אדם שפגע בה רוב חייה. הוא מעולם לא התנצל על הזלזול בה ועל הניסיונות הבוטים להוריד אותה, להקטין אותה ולגרום לה להיכשל רק כי הוא נכשל. והיא רואה את האמפתיה אליו כמשהו שצריך לקרות בתהליך שלה. אני כועסת על זה כי לא מגיע לאור. ולא מגיע לאבא שלה, אדם נבזי שעשה הכול כדי לפגוע רגשית בבת שלו ומעולם לא התנצל על כך או הראה סימני שינוי. השינוי היחיד הוא שטוב לו יותר בחיים והוא כבר לא ׳לא־יוצלח׳, ולכן פחות חשוב לו להקטין את הבת שלו ולזלזל בה. וגם את השינוי הזה הוא עשה בחדירה אגרסיבית לחייה, למפעל חייה ללא רשותה.

גם השיבה לשחר ויגיל כואבת לי. מכל הסיבות שכתבתי למעלה.
אבל בעיקר מכעיס אותי שאחרי כל התהליך שעברה בנוגע לעצמה ולהבנה שלה כלפי עצמה, היא מוכנה לקבל את הילדה של שחר לחייה, להיות לה לאמא שנייה, ועוד הלכה עם שחר לחדר לידה. אני מרגישה ששוב אכזבו אותי, ששוב גרמו לדמות אל־הורית להיות הורית.
ההבנה של אור שאפשר להתפשר, והם יגורו יחד והיא לבד והיא תבוא לבקר הייתה פשרה עוד בתחילת התהליך, ונראה שדווקא בזה היא לא התקדמה.
- סיום ספוילרים -

אז הסיום היה מאכזב בשבילי, אבל עדיין אהבתי את הספר, עניין אותי, לא רציתי להפסיק לקרוא, רציתי להיכנס לתוך העולם של אור – לעולם הטלפתיה והחלומות ורציתי גם להבין יותר על הטכנולוגיה.
אז אני ממליצה על הספר, כי בכל זאת נסחפתי אליו ונהניתי מהקריאה שלו.
תיהנו:)

גילוי נאות: הספר התקבל לסקירה

מרחב ביניים: מיכל סחף
עורכת: קרן לנדסמן
עריכת לשון: עופר זהר
ציור כריכה: אורן לולאי
הוצאה: שתים בית הוצאה לאור

לפני חודשיים•
★★★★★
•ציפור מאיר
רוזאנה וי

רוזאנה וי

מעין רוגל

׳רוזאנה וי׳ עוסק בכתיבה, בסיפורים, בקהילת קוראים ובהוצאות לאור, כמו גם בחברוּת, משיכה, סודות ושקרים.
הדמויות בנויות היטב, ולכל אחת מהן עולם רגשי מאחוריה שמוביל אותה בעלילה עד לסגירה עגולה ויפה:
ורד גרושה ואימא לשתי בנות מתוקות, היא עובדת במשרד החינוך, ובסתר היא גם רוזאנה.
אסנת היא בחורה שמפלרטטת עם סודות, היא עורכת ׳ערבי סודות׳ ו׳נשף סודות׳, היא מנטורית לשחרור סודות ולהגשמת חלומות. והיא לא יכולה שלא לפלרטט עם הסוד הגדול שהתחילה להתקרב אליו כאשר נבחרה להיות לאחת מקוראות הבטא של הספר החדש של רוזאנה וי. ודרך הכתיבה והשימוש במילים מיומנות היא לוכדת את עיניה של הסופרת שעומדת מאחורי שם־העט המדובר של עולם הספרות הישראלי, ובכך נחשפת לדמותה, חושפת את סודה.
ויש גם שם־עט חדש שצץ לפתע ומאיים לחשוף דווקא את ה׳ורד׳ שברוזאנה.
הספר מותח, מרתק, מעורר רגשות עזים בקורא והזדהות בשלל הרגשות השונים. הספר גורם לקורא לעבור את התהליך שלב אחרי שלב, לא משאיר פתח לקורא לצעוד אפילו צעד אחד לפני ורד, הדמות הראשית. אך גם מספק שי קטן לקורא הבלש...
אחד מהעיסוקים המעניינים בספר, הוא דווקא הספרים שנמצאים בתוכו, הספרים שלא באמת קיימים אך הם חיים בעולם הספר, ובכך הקורא של ׳רוזאנה וי׳ קורא את הספרים של רוזאנה וי, ונכנס למשחק הבנוי היטב בין סיפור למציאות.
׳רוזאנה וי׳ - ״מפלרטט עם הז'אנר הרומנטי, משחק עם הז'אנר הבלשי, ומשכשך רגליים בצד האפל של הבריכה״, אבל הוא בעיקר זהות כפולה, בדיוק כמו רוזאנה עצמה. נכון, הוא מתח, ויש בו רומנטיקה ובילוש וגם קצת אופל, אבל בשבילי הוא בעיקר מסה על הפסיכולוגיה של העצמי.
כי כמו שרוזאנה למדה שהיא צריכה להיות סוד גנוז מהעולם והמשיכה לעטוף את עצמה בחלק ה׳ורד׳ שבה, ככה הספר עוטף את עצמו במילים מתוקות אך טעונות במסרים, בקסם הרומנטיקה, ריגוש הבילוש והמתח, אך מציג לנו מפה פסיכולוגית של הדמויות ובניית סיפורים.
וכמו התהליך של ורד־רוזאנה, בו מתפוררת החומה שבנתה בין שני הצדדים שבה, ככה הספר מפורר מעצמו את הפיוטיות שבז׳אנרים שעטף את עצמו בהם ומיישר קו עם רוזאנה־ורד, מישיר מבט ומסכים להודות שהוא גם וגם.
נפילת המתח והתפוגגות הקסם לקראת סוף הספר הייתה גם מעין חיסרון בשבילי. הרגשתי שיש פוטנציאל אדיר ואולי הוא קצת מתפספס. אבל עם זאת, הוא נכון. הוא נכון לדמויות, הוא נכון לעלילה, ואולי גם לקורא. כאילו מעין רוגל אומרת לקורא; ׳אוקי, היינו בעננים, אבל הגיע הזמן לחזור לקרקע, כי אלו החיים׳.
טעות לשון שחוזרת לאורך הספר כולו הציקה לי מאוד: לייצר במקום ליצור.
ייצור הוא תפוקה של בית מלאכה, ויצירה היא בריאה של דבר חדש. וכאן בכל הספר, ללא יוצא מן הכלל, מייצרים מחשבות או רגשות במקום ליצור אותן.
את ׳רוזאנה וי׳ לא קראתי, דווקא האזנתי לו. האזנתי למעין רוגל קוראת את הספר, יופי של קריאה. ועשיתי את זה פעמיים, בינתיים. זהו הספר הראשון שלי שקניתי בפורמט הזה, חשבתי שיהיה לי מוזר לשמוע סיפור ולא לקרוא, הרי הקריאה עצמה, היא חלק גדול מהחוויה בשבילי.
אבל דווקא חווית ההקשבה לסיפור יש בה משהו כל כך ראשוני. גם במובן של התפתחות האדם, אבל גם במובן האישי שלי, של ציפור הקטנה שהייתי, שהייתה יושבת שעות ליד הטייפ ומקשיבה בדריכות לקלטות של ׳חבורת מצוות׳ (החסמ״באים החרדים).
והעובדה ש׳רוזאנה וי׳ הוא מותחן בלשי ודווקא הוא הספר הראשון שחזרתי ׳לקרוא׳ בשמיעה, הוסיפה עוד רובד פרוידיאני במיוחד בשבילי.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•ציפור מאיר
היינו יכולות לנסוע

היינו יכולות לנסוע

מעין רוגל

בשבוע הספר מעין רוגל הציבה דוכן וירטואלי וכתבה פוסט על כל ספר מספריה. ככה הגעתי ל'היינו יכולות לנסוע'.
וליתר דיוק, הגעתי אליו בגלל כמה מילים של עורכת שצוטטו באותו פוסט: "הספר הכי מגניב על מוות שהיא קראה. מגניב."
ואני, שהעיסוק בנושא המוות, על כל סוגיו ורבדיו, מסקרן אותי שנים בצורות וזוויות שונות – כשאני קוראת ציטוט כזה, ועוד מעורכת, אני יודעת שלא משנה מה, אני אקרא אותו. אז קניתי. (נזהרתי מאוד שלא לקנות את כל הספרים שמוצגים בחנות:) קיבלתי אותו ואת חבריו, שלא התאפקתי וקניתי בכל זאת, עם הקדשות חמודות ממש.)
ועכשיו על הספר:
ירדן וללי נכנסות לרופא בתחילת הסיפור, הרופא לא רוצה לספר להן מהן החששות שלו, אך כל הבדיקות שללי נשלחה אליהן די סיפרו להן גם בלי עזרתו.
משם המצב מתחיל להתדרדר, כי ככל שללי כלואה ככה היא חולה יותר, וככל שהיא חופשית, ירדן חולה. אז ללי בוחרת בעצמה וירדן בוחרת בללי. הן קונות כרטיס טיסה לליסבון, וככה מתחילה הבריחה הגדולה, שבתוכה נשזרים סיפורי הילדות, סיפורי ההיכרות, החברות, הזוגיות, את החברויות השונות, את המשפחתיות, את המרחק ואת הקרבה.
הכתיבה קצרה, משפטים פשוטים ומתומצתים שמעבירים את האווירה של החרדה וההישרדות שירדן חיה בהן, החלומות של ירדן גם הם משקפים זאת היטב.
ירדן מספרת את הסיפור וללי היא הדמות הראשית, ירדן היא הדמות הראשית וללי מכתיבה את הסיפור, ללי עומדת למות וירדן כבר מתה מבפנים. הן שונות כל כך והערבוב שלהן אחת בשנייה הוא כמעט טוטאלי, כזה ששואב כל אחת מהן מעבר לגבולות של עצמה כדי לוודא שהן נשארות אחת.
החרדה שהן חוות, במיוחד ירדן, היא עוצמתית ומורגשת בכל עמוד ועמוד בספר, הבריחה הגדולה של ללי מהארץ, מהמחלה, מהמוות, מהמשפחה, מעצמה – סוחפת אחריה את ירדן ומובילה את הסיפור צעד אחר צעד לעבר הלא נודע.
ללי רוצה לברוח וירדן רוצה לשמור, ללי רוצה לחיות וירדן רוצה לשמר. ללי מובילה את הקשר, את החיים, ירדן בעיקר נסחבת אחריה, לא רוצה לעזוב, לא רוצה להיעזב. נאחזת בתקווה ובחרדה כל כך חזק עד שהיא מאבדת את עצמה ושוב מוצאת את ללי.
אישית – לא הצלחתי להבין אף אחת מהבחירות של ירדן, ואיך היא לא הבינה מייד שלשם ללי חותרת, גם את רוב הבחירות של ללי לא הבנתי. ועם זאת התחברתי אליהן וחייתי אותן עוד מתחילה, הייתי איתן שם.
מעין לקחה עט קסמים וכתבה סיפור שכבר באות הראשונה שלו נכנסים לעולם שלהן והופכים להיות בו מעין זבוב על הקיר, על ההגה, על הסיגריה, על הפח ועל התיקים. הייתי שם בכל רגע ולא הצלחתי לצאת גם כשסגרתי את הספר.
הבחירה היחידה שהתחברתי אליה בספר, כציפור, היא הבחירה הגדולה של ללי: לא לסבול בדרך אל המוות, ליהנות מכל רגע.
אבל היא פגעה כל כך הרבה בדרך, למה לא פשוט לומר מראש? למה לסחוב איתה את ירדן ממקום למקום כשהיא מרגישה ורואה את החרדה שלה? למה – אזהרת ספוילר בספק – הפעולה האחרונה שהיא עשתה לא הייתה לה מובנת מאליה כדבר ראשון שהיא צריכה לעשות? אבל הבחירות האלו הובילו את הספר להיות מה שהוא, להיות קסם. פשוטו כמשמעו.
הכתיבה מופלאה, מרתקת וסוחפת. הדמויות חיות, והחרדה והכאב שלהן פועמים בכל תו ותו בספר.
החיסרון העיקרי הוא מעין כותרות לפְסַקות מסוימות שמעכבות את הקריאה בניסיון לעקוב אחריהן לעבר איזו פואנטה, שלצערי עוד לא מצאתי.
החלומות של ירדן מעניינים ממש ואהבתי אותם, רק שהם לא מתכנסים לאלמנט שמשרת את העלילה, חוץ מאלו שממש משקפים את החרדה שלה, כל השאר פשוט שם. כמו שכל הסיפור פשוט שם ולכן הם בכלל לא מפריעים, להפך. אבל עדיין הייתי שמחה להגיע לאיזו נקודה שהם כן היו משרתים את העלילה.
וגם עלתה לי שאלה שנסחבתי איתה למשך כל הקריאה ועד רגע זה, ממש כמו ירדן שנסחבה לאורך כל אירופה אחרי ללי, היא:
מאין הן שואבות את הכסף לכל כך הרבה טיסות, השכרת רכב, סיגריות, ירוק, הרשי׳ס, פרינגלס, בירות, דירות, מלונות, מסיבות וברים?
אבל כפי שאפשר לראות בסקירה הזו, אהבתי את הספר ואני ממש ממליצה לקרוא אותו.
(עוד מידע פחות רלוונטי: הן מעשנות מ מ ש הרבה. וגם יש הרבה נהגי משאיות משום מה🤷🏻)

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•ציפור מאיר
חרשתא

חרשתא

יהודית קגן

'חרשתא' הוא ספר פנטזיה יהודית, על אופיר, בת שירות די אמיצה שגונבת – סליחה, משאילה – מגילה עתיקה מהספרייה הלאומית כדי 'להציל את העולם', משתמשת ב'רוח הצפון' לקפיצת הדרך, חומקת משדים ובנות לילית ופוגשת את דניאל, בן אנוש שמעצבן אותה, ובצדק, מהרגע שהניחה עליו את עיניה, כאשר ניסה לתפוס את האוטובוס שעלתה עליו עם אקדח ביד.
בתחילה היא מנסה לברוח ממנו, אבל לאחר שהוא מרחיק מאות שדים ועירית אחת, היא מבינה שהוא היחיד שיכול לעזור לה כרגע להגיע עד חיפה לסבתא מרים שתציל את העולם.
הספר כולו נמשך כשבוע, שבעה ימים של מסע להצלת בני אנוש, שישה ימי אבל 'שֵדִיים' על מלכם האהוב, שישה ימי רדיפה חסרת מעצורים אחרי אופיר – ויום הכתרה אחד.
בין יום ראשון לשבת מתרחשות מלחמות עולם, אסונות, ואפילו ניצוץ התאהבות קטן.
הורמיז, בן אשמדאי ולילית, הוא המועמד המוביל להיות למלך הבא. הוא חובר לעירית אשת לוט, נציב המלח, מלכת סדום, שמתברר לאופיר שעוד מתהלכת בין החיים – סליחה, בין השדים – והם יוצאים גם הם למסע, מסע להצלת עולם השדים. ורדיפה אחר אופיר שמחזיקה במגילת חותם שלמה.
הספר כתוב בגוף שלישי, יודע כול, בזמן עבר. נראה שנעשתה עבודת הכנה ומחקר רציניים לפני כתיבת הספר, הקישורים הפרודיים לספרות הסוף־תנכית וספרות חז״ל, מבריקים, חדים כתער ומצחיקים כל כך, שאני באמת תוהה מה אדם שלא מכיר את האמונות הדתיות המיסטיות והספרות הנ״ל מבין מהספר ואיך הוא מקבל את הסיפור.
המתח כתוב בצורה מעולה, סוף הספר נקרא בנשימה עצורה – ופרט לחוסר המובהק ב'פעולה שוככת'/'התרה', או במילים פשוטות: סגירת הקצוות של העלילה לקראת הסיום – ביצוע הסוף עצמו מבריק וכיפי במיוחד.
כוחות־העל כתובים היטב, אופיר מוצאת בעצמה כוחות שהיא לא הייתה מודעת להם, והם לא מופרכים, אלא אותנטיים ומראים את חוסר הידע שלה ואת ההפתעה שלה כאשר היא מצליחה.
אופיר היא בחורה בלתי נסבלת בעליל, כזו שכותבת לרב שאלה על כל קוצו של י', כזו שמרימה אף לחברותיה לדירת השירות כשהן עושות משהו שהוא לא מספיק אדוק מבחינתה, כזו שבטוחה שהיא הכי חשובה בעולם ושהתפקיד שלה בשירות הכי חשוב בעולם, ואולי גם בשבילה נברא העולם, מי יודע...
והיא כתובה נהדר, דמות שפשוט מענג לקרוא.
"מי את שתצווי על רוח הצפון, בת אנש?" רוח הסוס צווחה לעברה.
"אני בת שירות של הספרייה הלאומית!" היא הכריזה בכל הדרת הכבוד שלה.
הורמיז בן לילית ואשמדאי הוא החתיך המצולק של עולם השדים, זה עם האיפוק, זה עם קורת הרוח והנימוסים שמושכים אליו כל בר דעת, זה עם הרעיונות הגדולים, זה שפועל יותר ממדבר.
והוא בקושי נמצא. הוא דמות ראשית, אבל כל כך שטוחה.
במילון המונחים כתוב עליו מעט יותר מבספר עצמו, אבל הידע הזה עוד יותר מבלבל אותי כי זה לא מתאים להתנהגות שלו: כשאחים שלו לועגים לו, הוא כנוע, עלוב, כואב, כאילו נשאב לטראומת ילדות של השפלה, והכנף השבורה חדשה מדי מכדי שיתנהג כך, מכדי שאחיו יתנהגו אליו כך, ההתנהגות הזו עמוקה מדי, נמשכת שנים, אז על מה זלזלו בו מאז שנולד ועד הכנף השבורה? מה היה הפגם בו שגידל אותו להיות מי שהוא? מאיפה הוא הגיע לרעיונות האלה? מה גרם לו להפסיק ללבוש מתכות זולות של בני אנש ולרצות את הסטייל השֵדי הקדום?
הרי זה לא הגיוני שכל זה קרה רק בגלל שאיזה אשמדאי ניסה להרוג אותו, כי אם הסיפור הזה נכון כולם העריצו אותו על מה שעשה והאשמדאי ההוא ניסה להרוג אותו בגלל שאנשים ראו, זה לא אמור לגרור כזה יחס מהאחים שלו.
ומהי באמת מערכת היחסים שלו עם עירית? נראה לי שהוא מאוהב בה, אבל בדרך מאוד שדית ומאוד נסתרת מעיני בן אנש שקורא את הספר, וגם קצת מבאסת:)
ולמה הוא לא מדבר עם אופיר? לא חשוב לו להבין את המניע שלה? לא חשוב לו להסביר את המניע שלו? למה הוא לא מנסה אפילו לבדוק איתה, לעורר את רחמיה על עולם השדים? עזבו רחמים, לא חשוב לו להבין מי היא כדי לדעת איך לנתב אותה? הוא שולח את כל השדים שהוא סומך עליהם, ואפילו את המפלצת העכבישית, כדי לעקוב אחריה ולהבין מי היא ועד כמה באמת יש לה כוחות כמו שמספרים, והוא אפילו לא מתעניין בה כשהיא מנצחת, לא מנסה להבין את הסוד שלה? (סליחה על הספוילר, אבל זה ברור, לא?)
בכל אופן, הורמיז הוא דמות נפלאה, מסקרנת מאוד, אבל בפועל לא מומשה כמו שצריך, לא נכתב עליה ועל עולמה הרבה וזו פשוט החמצה, ובמיוחד כי הוא מוצג כדמות ראשית שיש לה קול משלה. העולם שלו הוא שמעניין ומסקרן, הוא העולם החדש שאנחנו – הקוראים – לא מכירים, עולם השדים הוא העולם שאנחנו רוצים לקרוא עליו, ודווקא ממנו אין מספיק.
ויוסף שידא, אוי, יוֹיסף שֵידא, איזו דמות גאונית, כמה הומור יש בה. החל מהשם האקסטרה־מגה ליטאי דרך ראשו העסוק בלימוד, דרך גופו הלא שרירי ולא חתיך בכלל ועד לרגלי התרנגול – ה־פרודיה של הספר מבחינתי.
וגם אם לא הצלחתם, כמוני, להבין עד הסוף את כל זני השדים ולמי מהם בדיוק יש רגלי תרנגול ולמי לא, יש בסוף הספר מילון מונחים ושמות – שאני אישית, לא מפסיקה לחייך כשאני קוראת אותו.
אבל מאוד מאכזב שגם במילון אין לשדים מספיק תיאורי מראֶה, יש ממש מעט ורק לחלקם.
לעומת זאת, תיאורי הנופים בארץ – קווי האוטובוסים, הכבישים, פקקים והערים כתובים נפלא, חייבת לציין שתיאור העיר צפת כל כך טוב, שכתבתי אותו לעצמי באיזו מחברת, שיהיה לי. פשוט תיאור מדויק ונפלא.
וזה שהשדים לובשים פלטפורמות או מרחפים על פני הקרקע כדי לא לגעת באדמת ארץ ישראל, פשוט פתרון גאוני למדרש ההוא שאומר שאסור להם לדרוך על אדמת הארץ מאז שגירשו אותם, לא לגמרי זוכרת את המדרש.
אבל הביצוע של הספר לא נעשה בצורה מושלמת בכלל, יש קטעים ארוכים שמרוחים יותר מדי, אפילו משעממים, בעיקר באמצע.
וכמו שציינתי למעלה יש קטעים שממש חסרים בבניית העלילה והדמויות :
החוסר בהתרה - הסיום מדויק, רק שבין הפיק לסיום אין מרחב נשימה, אין סגירת קצוות, ישר קופצים לסיום הספר.
והורמיז ועולמו – הפנימי והחיצוני, כמו שהזכרתי, לא בנויים טוב. נראה שהמיקוד בבניית הדמויות היו בבני האנוש, וזה אחד מהחסרונות הכי גדולים בספר, בחוויה שלי.
נוסף לזה, לדעתי לא היה נכון לתת לספר להיות רק שבעה ימים, יכול להיות שאם לא היה נכתב במסגרת הצרה הזו, היה יותר חופש לכתוב את העלילה בצורה נכונה יותר.
מה גם, האלמנט ניכר רק ביום השישי, לקראת ההכתרה, לקראת שבת, ולא נעשתה בניית מתח יסודית לאלמנט הזה כך שהוא די מיותר בעיניי.
ועוד דבר, קשה לי שאין הסבר לאדם הרגיל על מה שקורה כשהשדים מזיקים לבני האדם. כמו בתחנת המשטרה למשל – הרי איך בני האדם מסבירים את זה? יחיאל השוטר הסבא, טכנית, מה קרה לו? איך העולם האנושי הלא מודע לשדים מציג את מה שקרה שם?
אף שלפעמים היא כן מסבירה בעקיפין איך זה נראה משני צידי המטבע (כמו כשספוילר מגניב אחד מגלה לנו את הסוד מאחורי האלצהיימר).
וחוץ מזה, אני ממש מבואסת על אופיר החשובה והצדיקה שנתנה ליוסף שידא להתדרדר ככה ולהפסיד את עולמה של תורה.
אבל לגבי תלונה שראיתי בכמה סקירות – אני חושבת שאין סיום רומנטי מוצלח מזה לדמויות האלו, אם הייתה יותר רומנטיקה, זה לא היה אמין ולא היה נכון, לא לאופיר, לא לדניאל ולא עלילה. הדמויות בנויות מעולה והרומנטיקה איתם.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•ציפור מאיר
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

'מזל של מתחילים' הוא רומן רומנטי שנון המספר על שרונה, מורה לספרות לבני נוער שמוצאת את עצמה כותבת לעיתון המקומי מדור הורוסקופ ציני.
היא לא מצפה שההורוסקופ שלה יתגשם, היא לא חושבת שהגיוני שהורוסקופ יתגשם, אבל הוא מתגשם, ודווקא זה שהיא כתבה, ולא רק לנויה, חברתה הטובה.
בתחילה היא כותבת רק כדי לעזור לנויה, אך מהר מאוד היא נסחפת לשגרה של משימת הצלה אנונימית, ממש כמו גיבורת־על, אך כפי שהיא לא צפתה שהאיחולים שלה יתגשמו, היא גם לא מצפה לדרכים שבהן הם יתגשמו.
הספר כתוב בלשון מדבר בזמן עבר, ונקרא כמעין יומן ששרונה כותבת ויודעת שיש לה קהל קורא, יש שבירות מדודות של הקיר הרביעי שנוצרו בשביל השפה ההומוריסטית והשנונה של שרונה.
הרומנטיקה בנויה יפה, ואף שלא מפתיעה, היא עדיין עובדת מעולה וכיפית לקריאה.
הדמויות בנויות היטב ומאוד אמינות והשפה שלהן כל כך פשוטה וקולחת, שממש אפשר להאמין שהן כאן, ליד הבית.
עולם התיאורים בספר, פשוט מבריק, חד, שונה, מקורי ומדויק לדמות:
"משפטים התנסחו לי בראש, דחפו זה את זה והציעו את עצמם, רוקעים ברגליים, אבל לא הייתי מסוגלת. לפעמים פשוט עצוב להיות שרונה. 'לפחות יש לך אייפון' פלטתי במקום זה, וכל המשפטים היכו לעצמם על המצח."
"הנמשים שלי נפלו והתפזרו על הרצפה כשפניי איבדו את צבעם."
כמו התיאורים, גם העולם הפנימי של שרונה מלא ועשיר: יש לה תשוקה לספרות שהיא מעבירה לתלמידיה בצורה מרתקת, ומעוררת תקווה שאכן יש מורים כאלה בעולם, יש לה אהבת אדמה וצמחים, יש לה הרבה תזכורות לאהבתה לטכנולוגיה ולמדע בדיוני וכמובן, כתיבה.
היא לא הכי יפה, ולא הכי חכמה, גם לא הכי מכוערת או טיפשה, היא סטנדרטית, כאחד האדם, היא דמות שאין בה יותר מדי מיוחדוּת, יש בה מכל מה שיש לדמות משנית.
וליתר ביטחון יש לצידה איזו 'דמות ראשית' כחברה הכי טובה, כדי שלא נתבלבל: יש לנו באמת עסק עם דמות משנית שהיא הדמות הראשית.
אם תמיד תהינו מה קורה בעולמן של הדמויות המשניות, (ה־DAF־יות), אז רעות וייס הקפידה לכתוב אותו מעולה.
ובגלל שלכל דמות משנית מגיע שני דברים יוצאי דופן כדי להגדיר אותה כדמות, אז לשרונה יש פה וידיים - שני כוחות העל שלה. היא מצחיקה, סוחפת ומרתקת ואף נותנת לי לסלוח על טעויות לשון שכנראה היו גורמות לי לעזוב כל ספר אחר.
כי דווקא בגלל שפת ה'עמך' היא נעשית עוד יותר 'רגילה', היא אף מדגישה את השנינות שלה והציניות שלה. היא משתמשת בשפה מאוד פשוטה עם עידונים 'מורתיים' וטעויות לשון שרווחות אצל מורים במיוחד, ולא רק.
כך שאני תוהה אם הן נעשו בכוונה.
ועדיין, כחובבת לשון מושבעת ועורכת לשון, קשה לי עם זה, כי יש דרכים להשאיר את השפה שפת יום־יום ועדיין תקינה, בלי שקורא ממוצע יבין שיש פה הקפדה על לשון. ועדיין ׳לחטוא׳ פה ושם כדי להעביר לנו באמינות גבוהה את עצם היותה מורה ואדם פשוט.
בחירה מעניינת ומעולה בהעברת הודעות הווצאפ שבין הדמויות שיצאה מעולה בעיניי, ממליצה לכל כותב לקחת את הרעיון הזה אליו.
- - -
אזהרה: אולי ספוילר
אבישג, עורכת העיתון, קלטה משהו לקראת הסוף שתפס גם אותי, היא תמיד כותבת הורוסקופ קשוח למזל קשת, למרות שהיא כל הזמן מדברת שהיא אוהבת את אבא שלה, הרבה יותר משהיא מדברת על שאר דמויות המשנה.
ובהמשך במקום לעזור לחברה שלה ולבן הזוג ולאביה היא כותבת הורוסקופים שמלאים באתגרים, או סתם עצות להשתחרר, בלי באמת לכתוב להם תחזית שתקל על חייהם.
ויש בזה מעין סתירה בעלילה, הרי בתחילה היא כן הקפידה לכתוב לנויה ולעצמה איחולים לחיים נעימים, אבל בהמשך היא משנה גישה כמעט לגמרי וללא היגיון כלשהו מאחורי השינוי הזה.
ההנחה שלי היא שברגע מסוים היא פשוט המשיכה מההרגל ותחושת הכוח ולכן היא כתבה סתם דברים שלא היו קשורים למה שהיא רצתה לתת לחבריה, אבל אם זו הסיבה, אז היא לא עברה לקורא דרך החוויה של שרונה.
ויותר הפריע לי שלא באמת היה הרבה בסיס לכעס של עידו עליה, בתחילה היא כתבה לו הורוסקופ רווי שנאה ולאט לאט הפשירה, נכון, היא לא כתבה לו יפים כמו שכתבה לנויה בתחילה, אבל לא כאלה קשוחים כמו מה שהוא עשה מזה, להפך, הופתעתי מהעדינות של הכתיבה שלה להורוסקופ שלו עוד מתחילה. וזאת בניגוד להורוסקופ של אביה.
ועוד דבר, כל כך הרבה דמויות שם קיבלו הורסקופ, אבל בקושי היו בסיפור, הרגשתי שהייתי צריכה להבין גם את הסיפור שלהם ושיש פה התפצלויות להרבה סיפורים רק דרך קריאת ההורוסקופ של שרונה והשלמות, על חלקם, פה ושם במפגש של הדמויות עם שרונה.
הערה: נראה לי שעד כאן הספוילר.
- - -
על רוב טעויות הלשון 'סלחתי', אבל יותר מכל הציקה לי כמות הסוגריים.
גם ככה בסיפורת סוגריים מיותרים ואין סיבה להכניס אותם ולקטוע איתם את הרצף הסיפורי. הרי אם המשפט שרוצים למסגר צריך להיות שם, אז הוא לא צריך סוגריים, ואם הוא לא יכול להיות שם בלי סוגריים, כנראה שהוא לא צריך להיות שם.
ואפילו על חלק מהסוגריים שלה 'סלחתי', אבל לא על הכמות, רוב המשפטים שבתוך הסוגריים בספר יכולים להישאר שם ללא הסוגריים. והספר יכול היה להיות הרבה יותר קולח בקריאה.
כמו כן, גם בחירת זמן הכתיבה והפניות הקטנות אל הקורא – שהיו עשויות נהדר – ועדיין גרעו מהסיפור בעיניי - הסיפור הפתיע אותי, ריגש אותי והצחיק אותי - אבל כסיפור שבו אני מודעת שזו דמות כתובה.
זאת אומרת, לא חוויתי עם הדמות את הכאב, הרוגע, השמחה, השנינות וכל מנעד הרגשות הרחב שהדמות עוברת, חוויתי אותם על הדמות, כשאני מחוץ לסיפור.
ועדיין, אולי לפעמים אפשר לקרוא על סיפורים ולא חייב להיכנס לתוכם, הרי 'מזל של מתחילים' הוא אחלה של ספר, התרגשתי, הסתקרנתי, נפעמתי, 'נגנבתי', צחקתי בקול ואפילו דמעתי איפשהו באמצע,
אבל יכול להיות שבגלל שלא הצלחתי לעזוב את הספר במשך כמעט יום והעיניים כבר שרפו🤪
ממליצה לקרוא!

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•ציפור מאיר

ביקורות נוספות על "שירת סרטני הנהר"

שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

* הספר נקרא במסגרת אתגר TBR ובעברית: אתגר הממתינים על המדף
ותודה לך cujo על שהבאת את האתגר הזה, הסיפתח שלי היה מוצלח, מקווה שימשיך כך.

אני זוכרת את היום הזה: 18/5/20 והדיוק בתאריך זה בגלל השריטה (אחת מרבות, כן?) שלי לשמור את הקבלה בתוך הספר. נסענו לחיפה. עצרנו בקניון "אם הדרך" ושם התפצלנו. הוא הלך להביא דלק לגוף (קפה) ואני דאגתי לדלק לנשמה (ספרים, נו מה)

אין לי מושג למה הוא התייבש כמעט 6 שנים עגולות על המדף. יש לי חשד קטן שהיתה בי רתיעה מתיאורי הטבע שבו. בהרבה סקירות שקראתי נכתב על זה, ואני, מה לעשות, תיאורי טבע פרטניים מעייפים אותי. אבל לכו תדעו שבסוף דווקא התיאורים האלו שכל כך הרתיעו אותי היו לחלק כל כך נכבד מהספר הזה, ובכלל מהחוויה, שהיתה חווית קריאה מושלמת.
עד פה ההקדמה.
******************************************************************************
קאיה, הילדה הקטנה במשפחה של חמישה ילדים, היתה רק בת שש כשיום אחד אִמָּהּ הלבושה בבגדיה הטובים יצאה מהבית. קאיה הבינה בחושיה החדים שהיציאה הזו לא רגילה. אמה נעלה את נעלי עור התנין המזויף, נעליים שנועדו לפגישות חשובות. בדיעבד היא תבין שהיציאה הזו היתה עזיבתה של האם את הבית. מאז לא חזרה. וככה טיפין טיפין נמשכה שרשרת הנטישות: תחילה אחיה הגדולים, ולבסוף אביה. הוא, שהיה נוכח נפקד, כי גם כשהיה נוכח - לא ממש תפקד. זה היה תלוי כמה שתה, ועל איזו סקאלה נע הפיכחון שלו. עד שגם הוא עזב סופית, וקאיה נשארה לגמרי לבדה, והיא רק בת עשר.

בכפר בַּרקלי קוֹב בקרוליינה הצפונית, בצריף מט לנפול שהעוני בו זועק בכל סנטימטר, בפאתי הכפר בשטח הביצות, שם נשארה קאיה. בגיל שבו היתה אמורה ללכת לבית הספר היא הלכה, ונשארה שם יום אחד בלבד. תמיד היתה עוף מוזר ולא שייך, מבטי הבוז ומילות הלעג להם זכתה הספיקו לה, ומאז לא חזרה לספסל הלימודים. והכינוי ילדת הביצות יידבק בה מאז ולעולם.
והיא רצתה לדעת לקרוא, ללמוד איזה מספר בא אחרי עשרים ותשע, ולדעת את ערכם של מטבעות הכסף ולדעת להבדיל ביניהם, מהפחד שלא ירמו אותה ויחזירו לה פחות ממה שמגיע לה. לימים תלמד שבאמת לא קיבלה את המגיע לה. היא קיבלה תמיד יותר מבעלת החנות שנשארה בה חמלה כלפי הילדה הבודדה, והגניבה לה עוד כמה מטבעות.
אבל קאיה ידעה דברים שלא יכלה ללמוד בשום בית ספר. היא ידעה לזהות את זמני הגאות והשפל, היא ידעה לזהות את זרמי המים, ומתי מגיעים זרמי סחף. היא ידעה להבדיל בין הנוצות של בעלי הכנף שחגו בשטח הביצה, היא ידעה שהצדפים שומרים סודות הכי טוב, והכי גרוע זה הבוץ שיודע לספק את הראיות הכי ברורות והכי בגלוי. היא ידעה להקשיב לעורבים, ומהם לגלות על כל דבר שמתרחש. הם, בקרקור קולני היו מעבירים ידיעות אחד לשני, כי עורבים לא יודעים לשמור סוד. וקאיה, ביניהם, לומדת מהם שיש התרחשות.
הטבע לימד אותה את כל שהיתה צריכה לא רק כדי להתקיים, אלא בכלל לשרוד.

מעטים עד בודדים היו האנשים שנכנסו לחייה של קאיה. לאחר כל הנטישות שחוותה, כשהאמון שלה בבני האדם נסדק עד כדי שבר, היא לא מיהרה להאמין באף אחד. אבל היו כאלה שראו את תוכה של קאיה, שהתעלמו מכל מה שנאמר עליה, ובחרו לגלות את האדם שהיא והצליחו לפלס דרכם אל ליבה, ועליהם שמרה מכל משמר. לא רק אהבה הם העניקו לה. הם הראו לה שבכל רע, תמיד קיים גם הטוב.
והאנשים האלו גרמו למהפך בחייה של קאיה. הושטת היד שלהם היתה חבל הצלה עבורה והם סללו לה דרך שטמנה בתוכה אפשרות לחיים אחרים. חיים שיש בהם אהבה והכרה, והרבה הערכה.

הילדה הקטנה, ילדת הטבע שהכירה את הטבע כמו שמכירים אנשים: על אופיו וכל תהפוכותיו, זו שננטשה שוב ושוב וגדלה לבדה כייחור שהתנתק מהשורש ועכשיו גדל עצמאית ולגמרי בזכות עצמו.

הספר הזה כל כך יפה, מרגש, פוצע וכואב וכל כך ממלא את הלב. דמותה של קאיה היא דמות שממשיכה ללוות את הקורא, ואני כל כך ממליצה על הספר הזה!
תיאורי הטבע בכתיבתה הכל כך יפה, ובעיקר מוחשית של אוונס משתלבים בסיפור לכל אורכו, הם לא נכתבו רק כרקע, הם ממש דמות בפני עצמה.
מי שאהב את הספר "משכילה" של טארה וסטאובר שאומנם הוא ממואר וזה לא, בוודאות יאהב גם את זה, יש ביניהם הרבה קווי דמיון, והספר הזה ראוי לכל מילה שנכתבה בשבחו.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•dina
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

משעמם. שטוח. ביצת חוף גדולה שאין בה שום יתוש, נחש מים, עלוקה או תנין. בארץ בביצות יותר קטנות היו יתושי אנופלס שקטלו אנשים. טוב, זה היה בארץ לא בקרוליינה הצפונית.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אלזה
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

"שירת סרטי הנהר" הוא ספר שמנסה להציג עולם מורכב של דמויות ורקע תרבותי של המזרח התיכון של ארה"ב. לצערי, הוא מאוד אנמי בתכנים מעניינים באמת וכן גם בקצת אקשן. אני כמעט בטוחה שהסופרת ניסתה לכתוב ספר בסגנון סדרות הטלוויזיה האירופאיות כמו "הגשר" אבל העלילה נמשכת בקצב איטי בלי קרקע אמיתית להישען עליה אז לא מפתיע שאיבדתי את הסבלנות עם התקדמות הסיפור. אוונס ניסתה לפצות על זה (על חוסר הקרקע היציבה) בתיאורי טבע אינסופיים אבל זה יצא לה כמו גלויות הנוף המשעממות האלה שפעם סבא וסבתא היו שולחים מחוץ לארץ. הדמויות, שחלק מהן מעניינות מבחינה פסיכולוגית, נראות לא ריאליות וכבולות לחוסר המוטיבציה של הכותבת (מוטיבציה? צריכה עוד לחשוב אם זו המילה המתאימה). תראו, זה לא שהשפה של אוונס גרועה היא טובה ובחלקים אפילו משובחת, אבל גם היא (כמו תיאורי הטבע) לא מצליחה לצמצם את השיעמום והחוסר במתח בסיפור.

עוד דבר שאולי קשור רק אלי. הספר די מבולבל. נראה לי שאוונס ניסתה לכתוב ספר מורכב ובגלל הרצון המלאכותי הזה שלא נובע מהסיפור באופן טבעי נאלצתי לקרוא כמה פרקים בפעם השנייה כדי להבין מה הולך. ובכלל חיכיתי לאיזה פיצוץ שיביא אתו הסוף אבל כמו לצפות בזריחה במצדה לא קורה כלום. השמש עולה, היה נחמד ויפה ואז זהו מתחילים להזיע את החיים.
בקיצור 1: נקודת השיא של הסיפור לא מגיעה והקריאה הופכת לא רק ללא נעימה אלא אפילו למיותרת.
בקיצור 2: "שירת סרטי הנהר" הוא ספר (שאולי) עשוי להתאים למי שמחפש קריאה קלה ולא מחייבת, מי שרוצה לשחות במים עמוקים שיחפש בריכה אחרת.

ובכל זאת: תודה לאנוק על ההמלצה :)

לגבי הסרט: אימוג'י מגלגל עיניים כלפי מעלה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•ערגה
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

הסיפור ממוקם בביצות של קרוליינה הצפונית, מקום מוכר לכם היטב. בשביל רחוב האצ"ל בתל-אביב, אתם צריכים וייז. תודו. בביצות האלה, שתצטלמנה היטב לסדרה בטלוויזיה, מתקיים הסיפור הקלוש להפליא של קאיה, לא העיוות של שם האוטו קִיה כמו בישראל. בביצות שמה Kya, ושלה בביצות שמה קיה דניאל קלרק משום שבאופן פלאי ביותר היא עברה ממי שאינה מסוגלת לקרוא ולכתוב לאחת המחברת ספרי עיון. אמריקה היא בהחלט ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
קיה היא הבת הקטנה של אם בורחת ואב מכה, שחזר מוייטנאם ואינו מסוגל להסתגל חזרה לחיים. הטיפה המרה מתוקה לו. כל האחים ברחו מהמכות גם והיו ארבעה כאלה. קיה נותרה אחרונה מהבית הלא מתפקד.
מובן שהאמריקאים לא אוהבים חוסר סדר ומנסים להכניס את קיה לבית הספר. אחרי שהכיתה לועגת לה, קיה מחליטה לא לחזור לעולם לבית הספר ואכן לא חזרה. היא מתפרנסת מדיג ומצליחה כך להתקיים.
טייט הוא זה שהתחבר אליה מקטנות ולמרות הפרש של ארבע שנים הוא בחר להיות בחברתה של נערת הביצות ולא בחברת בני גילו. הוא גם לימד אותה קרוא וכתוב והפך אותה כך למעין מדענית. יותר מאוחר הוא הראה שהוא לא ממש יודע להתמודד עם אהבה, אבל לזכותו ייאמר שהוא בחר לתקן את דרכיו.
את מקומו של טייט תפס צ'ייס בתפקיד המייט התורן. זה כשטייט יצא ללימודים ונעלם. צ'ייס גברי יותר, בעל צרכים בוערים יותר מטייט וזה כנראה מה שהביא למותו כשנמצא מרוסק למרגלות מגדל התצפית הנטוש. יש תמיד מגדלי תצפית נטושים בקרוליינה הצפונית. התובע הולך על מניע בעיקר כדי להאשים את קְיה ולקְיה שפע מזה. מכאן הופך סיפור קלוש למיני דרמת בית משפט קלושה לא פחות. בסוף הכל קרס בקול ענות חלושה.
הספר זכה לים ביקורת אוהדות ולמכירות מטורפות ב-2019. לו היה גם כתוב על העטיפה שהוא רב מכר של הניו יורק טיימס, לפחות הייתי נזהר משום שעל ספרים רציניים/אמיתיים לא כותבים הבלותות שכאלה. הם לא צריכים קידום מכירות. ברור שכבסיס למיני סדרה צבעונית ובעלת אווירה מצועפת ההצלחה היתה מידית ונמשכת לזמן ארוך של ארבעה ימים שלמים. כספר אין לסיפור הזה שום הצדקה איכותית. למעשה, אין לספר הזה שום הצדקה. הוא אכן קריא וזה הדבר הכי טוב שאפשר לומר עליו כספר ביכורים.
התרגום מוזר. לעתים קרובות צריך להבין למה התכוון המשורר וזה דבר שלא ייעשה. על תרגום השם כבר עמדתי. בקיצור, השחתה של זמן.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מורי
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

#
היתרון שהיה לספר הזה הוא, שבגלל כמה ביקורות עליו שקראתי, ציפיתי לספר גרוע ומרוח, וההפתעה שלי היתה כולה לטובתו. הוא כתוב היטב (אם כי התרגום יכול היה להשתדל יותר), קל לעקוב אחר התפתחות העניינים למרות שהוא מדלג בין זמנים, ההסברים שהקורא מקבל להתנהגות הדמויות מתקבלים על הדעת, ולמרות מופרכות מובנית אפשר לקרוא אותו ואפילו להינות. זו לא ספרות גדולה אבל זה ניסיון להחיל את נקודת ההשקפה הייחודית של אוונס – שהיא מדענית וצופה בבעלי-חיים – על חיי בני אדם שרב בהם הדמיון על השוני בינם לבין מינים אחרים.

חלקו הראשון של הסיפור עוסק בהזדהות: ילדה בת 6 חווה נטישות של כל הקרובים לה החל מאמה והמשך באחים בוגרים ואב מתעלל וחסר אחריות. כמו בספרים אחרים בעלי נושא דומה (למשל "טירת הזכוכית" ) הקורא כועס על המבוגרים חסרי האחריות והרגישות ומגוייס לטובת הילדה חסרת האונים. האם אפשרי לילדה מבודדת בקרבה לטבע לשרוד לבד? האם אפשר להניח שהיא תלמד – מהתבוננות – איך משיטים סירה, איך מבשלים דייסה מתירס, איך חופרים צדפות, מעמיסים אותן על סירה ומוכרים אותן לחנות, בתמורה לחומרים נחוצים לחיים? האם אפשר להניח שילדה בת 9 תדע לתעדף דלק לסירה על פני אוכל וממתקים? אני לא מכירה ילדים כאלה. הילדים שאנחנו מגדלים מוגנים, צרכיהם מופיעים על הצלחת ואנחנו נחרדים מהסיכוי שייחוו מחסור קלוש ככל שיהיה – ילדים אלה מן הסתם לא היו שורדים במצב המתואר.
חלקו השני של הספר הוא החלק המופרך בסיפור. הילד שמתחבר לילדה הנטושה – שכמו כל תושבי הכפר חי בתוך דעות קדומות נגד "שוכני הביצה", במיוחד הילדה המוזנחת – לא מובן מדוע שיהיה מעוניין להתקרב אליה בצורה כל כך רגישה ומבינה.
ילדה שעד גיל 14 היתה אנאלפביתית ובורה באופן קיצוני, מגלה לא רק את הקסם בקריאה, אלא את קסם ההשכלה. לא סתם קריאה להנאה - קריאה מדעית וקריאת שירה... לי זה נראה די מופרך.
חלקו השלישי של הספר, ניסיון לפענח פשע, מנסה להדגיש את נקודת המבט של אוונס.

דליה אוונס כתבה סיפור שמתאים לחלק מהחוויות שהיא עצמה עברה. היא אמנם לא היתה ילדה נטושה, אך סיפרה ששוטטה ימים שלמים לבדה – באיזור מרוחק ומיוער בג'ורג'יה, שם גדלה - בעידודה של אמה. לאחר שנישאה לבעלה לשעבר עברו השניים לחיות באפריקה, באמצע טבע לא-סלחני, בתנאים קשים ובמצב של בדידות יחסית. זה אמנם רומן הביכורים של אוונס אבל היא כתבה מאמרים מדעיים והיתה שותפה לספרי עיון בתחומה.
אנחנו יצורי-להקה שמרגישים ביטחון כשהלהקה שלנו נמצאת בסביבה ומגינה עלינו. אבל לפעמים – עקב תקלה או נסיבות יוצאות דופן – הפרט נשאר לבדו וצריך ולשרוד בלי הגנה מאחרים. הצורך לשרוד גובה מחיר בהתנהגות זרה. ולהקה המרגישה את הזר בתוכה – מתנפלת ומנקרת בו עד מוות. וזה, נראה לי, הסיפור שאוונס ניסתה לספר פה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•yaelhar
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

פעם קראתי ספר בשם "הילדה שנשארה לבדה", על ילדה שלא ברור בת כמה היא, שש או תשע, שנשארת לבד בעיר בדירה פריזאית בזמן שאמא שלה הלכה לחפש עבודה והתעכבה מלחזור. בינתיים הילדה הסתדרה די טוב עם עצמה ועם קצת עזרה מחברים עד שאמה חזרה והן התאחדו באושר אך לא בעושר עד עצם היום הזה. כמו תמיד באגדות.

מה זו אגדה? סיפור חלומי שממוקם מחוץ לזמן ומחוץ למקום, שובר את קירות הרציונל ופונה לרגש, ואף על פי שיש סיבוכים בדרך וקונפליקטים לא פשוטים, הסיפור מסתיים בצורה טובה ונותנת תקווה, והכל בא על מקומו בשלום.

מה יותר מעורר את הרצון לאגדה מהחלום הקטן הזה של כל ילד, להישאר ממש ממש לבד, בלי הורים ובלי מבוגרים ובלי תרבות סובבת שתחליט איך אוכלים ומתי, כמה מתרחצים ובאיזו תדירות מחליפים בגדים. מבילבי בת גרב ועד מוגלי ילד הג'ונגל, זה חומר בסיסי שעליו בונים אגדות. ועם כל הרצון הטוב, זו בסיס אגדה שאין לו ממש במציאות. ילדים שננטשו ונזנחו יכולים אולי לשרוד כשהם בחבורה, וגם זה רק מגיל הקרוב לגיל ההתבגרות. גורי אדם בני שש או שבע שנשארים לבד - הם לא שורדים.

מעשה בילדה קטנה בביצות של קרוליינה הצפונית, שהוריה קראו לה קתרין דניאל קלרק והאחים שלה, כשעוד היו איתה, קראו לה קיאה. מעשה במשפחה שמתפרקת לאיטה, תחילה האם הולכת, ואז האחים ולבסוף נשאר האב השיכור הנעדר לפרקים עד שאינו חוזר, וקיאה נשארת ממש ממש לבד. ולמי ששואל איפה אנשי הכפר, איפה פקידי הרווחה והסעד, איך זה שילדה נשארת לבד, נספר שהילדה הזאת היא מאוד חכמה וערמומית, מצליחה לשטות בכולם, לספר שקרים פה ושם, לברוח אל מעמקי הביצה כשצריך ולחמוק מכל מגע עם מבוגר. רק זוג שחורים יודעים לעזור לה, אבל האנשים שחורים, הילדה לבנה וזה זמן ומקום של הפרדה גזעית חריפה, אז הם לא מאמצים אותה אלא רק עוזרים לה מרחוק. הילדה לומדת להכין לעצמה אוכל ולדאוג לשאר הצרכים שלה, ובזמן הפנוי היא גם לומדת לצייר, לקרוא ועוד ועוד. כשהיא מתבגרת נכנסים גם נערים לתמונה, והסיפור מסתבך. אבל זו עדיין אגדה.

דליה אוונס עוד הגדילה לעשות ושזזרה את אגדת "הילדה שנשארה לבדה" עם מיתוס שקרי נוסף, הוא "הפרא האציל". כתוב טוב, עם המון תיאורי טבע ותחושות אמיתיות, מעגל רק דמות אחת, היא דמותה של קיאה, ומשטיח ואפילו מוחק את האחרות. ועם כל ההנאה מהאווירה שנוצרת, חוסר האמינות הכולל מאפיל ולא מאפשר להנות עד הסוף מהסיפור הזה.

לפני 4 שנים•נצחיה
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

קאיה היא ילדה שגדלה כל חייה ליד החוף, הביצות; היא חיה בטבע וחבריה הם בעלי החיים מאז ומתמיד.
תחילה מתואר כיצד נטשו אותה בני משפחתה בגלל האב האלים, עד שגם האב נטש, והיא הייתה רק ילדה קטנה שלא היה לה לאן ללכת. התושבים מכנים אותה ״ילדת הביצות״, כאילו היא מין מוזר של אדם שאסור להתקרב אליו.
העלילה נעה בציר הזמן קדימה ואחורה: סיפור החיים של קאיה, ופרשיית רצח כמה שנים קדימה, עד לסיום הספר שבו קווי העלילה נשזרים אחד בשני.

קאיה מתחברת לבחור צעיר בשם טייט.
כמה שנים אחר כך נמצאת גופתו של צ’ייס בקרבת מקום, ומיד התושבים חושדים בקאיה, הילדה המוזנחת בלי משפחה וחברים.
במקביל, בספר מתואר הרבה על טבע, בעלי חיים למיניהם, מעין ספר ביולוגיה וזואולוגיה מיוחד שאפשר ללמוד ממנו לא מעט על עולם החי והצומח. דליה אוונס הסופרת בעצמה נהגה לחיות בטבע רחוק מאנשים וקרוב לבעלי חיים, והיא מדענית חיות-הבר באפריקה - מכאן שהסופרת מחוברת מאוד לקאיה, הדמות שיצרה, ומובן כי הכתיבה באה מנושאים שקרובים לליבה.

החלק הראשון של הספר, כ-150 עמודים, הוא הקדמה ארוכה ואיטית שבה מתוארים חייה של קאיה בילדותה, התבגרותה ותחילת החקירות על מותו של צ’ייס. האמת שלקח לי הרבה זמן לקרוא את כל ההתחלה, ולא ידעתי איך אסיים את הספר כשכל פעם שאני ממשיך לקרוא אני לא מסוגל להתקדם יותר מעשרה עמודים. אפילו בפגישה של קאיה עם מישהו ששאל אותה מה עבר עליה כל השנים, היא ענתה: ״זה סתם סיפור ארוך ומשעמם״, כלומר - היא והסופרת מודעות לכך. למרות זאת, לכל אורך הספר אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי קאיה, להיות עצובים איתה, נטושים כמוה, מנסים להבין בקושי מהי בדידות ואיך היא מצליחה לחיות באופן הזה כל יום מחדש במשך שנים.

ואז, חלפו השנים, קאיה כבר גדולה, והתחיל להיות מעניין. נגמר העבר, והתחיל הסיפור. פתחתי את הספר בפרק 23 (מתוך 57) בשעת חצות, בלילה, אני לא ממהר לשום מקום ויכול לקרוא כמה זמן שארצה. אני ממשיך וממשיך, פתאום העמודים חולפים, מחסום הקריאה נשבר כאילו לא היה כבר שבועות, הראש מסתקרן מה יקרה, הלב מתרגש ומתוח ביחד עם קאיה… הלם. קראתי ונהנתי עד 6 בבוקר, ומיד כשהתעוררתי למחרת סיימתי את הספר (לא סיימתי קודם כי כבר כאבה לי היד מלהחזיק את הספר כל כך הרבה זמן רצוף).
וסיימתי עם תחושה: וואו. מה קראתי עכשיו? אין לי מילים.

מה שבטוח, הנה ספר לדוגמה שאין מה לשפוט אותו אם לא קוראים עד הסוף. כי אין ספק שכמחצית מהספר העלילה איטית, וצריך לשרוד אותה. תחשבו אם זה שווה לכם. אם אתם מחליטים שכן, תנסו להסתכל על זה כחוויה בנבכי הטבע, ואל תחכו לסיפור מתח. תחיו עם קאיה את הכאב והצער, ויחד איתה תמצאו נחמה בסרטני הנהר, שאני לפחות לא אשכח בקרוב.

לפני 4 שנים•תום
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

ילדים שגדלים בתחושה של בדידות, וגם מבוגרים בודדים, נוטים להיות קרובים אל הטבע. במחזוריות הקבועה שבטבע יש משהו מרגיע – תחושה שניתן להבין את העולם. גם יופיו של הטבע, מלאותו, צבעיו המרהיבים ובעלי החיים שבו – בכולם יש נחמה.
עבור קאיה, ילדה שגדלה לבדה ממש מאז שהיתה בת שבע, הטבע הוא יותר מכך – הוא הופך להיות המשפחה שלה. קאיה גדלה באזור ביצות החוף בצפון קרוליינה בשנות החמישים והשישים. היא לומדת להכיר כל עשב, כל צדפה וכל נוצה של עוף מים בביצה. בחוקי הטבע היא מחפשת הסבר – האם יתכן שאימא תעזוב את ילדיה? השאלה הזו מטרידה גם את הקורא – אין בספר הסבר מתקבל על הדעת לכך שכל בני משפחתה עזבו, כל אחד בנפרד, ואף אחד מהם לא חזר במשך עשרים שנה לחפש את הילדה הקטנה שנותרה מאחור. ויש בספר עוד עניינים כאלה, שלא לגמרי מתיישבים עם ההיגיון. אבל נניח לכך.
הספר נע בשני צירי עלילה – האחד מלווה את קאיה לאורך שנות התבגרותה לבדה בביצה, והשני עוסק בחקירת מקרה רצח שאירע באזור הביצה בשנת 1969. הציר הראשון הוא עדין ונוגע ללב, ואת השני מצאתי מעט משעמם. מכיוון שהציר הראשון "עבה" ומשמעותי בהרבה, זהו בסך הכל ספר מלא יופי ומעניין.
עם זאת, סופו של הסיפור הותיר בי תחושת החמצה מסוימת. ראשית, תיאור אחרית חייה של הגיבורה הוא מאוד שדוף, ונעדרת ממנו תחושת הנחמה של הילדה הבודדה כל כך, שזכתה לבסוף להיות נאהבת. ושנית, פתרון תעלומת הרצח שהיה או לא היה אכזב אותי. כדי לא לעשות ספויילר לא ארחיב, כמובן. אומנם, אחרי שהפכתי בעניין הגעתי למסקנה שכל הדרכים בספר מובילות אל פתרון זה, ואולי הוא בלתי נמנע, ובכל זאת, הוא מאיר את הספר באור אחר מזה שבו קראתי את הדברים בקריאה ראשונה, והייתי מעדיפה בהרבה פתרון מתוחכם ולא צפוי, שימנע את התחושה הלא נוחה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יעל