מדף הספרים של מיקי34 - הספרים שדירג

בדומה לכל שאר התופעות כל סוגי היופי אוצרים בתוכם דבר מה נצחי ודבר מה בן חלוף, - מוחלט ומיוחד במינו. היופי המוחלט והנצחי איננו בנמצא, או מוטב לומר שהוא הפשטה, מעין הסרת מעטה השומן החיצוני מעל מקרי היופי השונים. המרכיב המיוחד של כל יופי מקורו בתשוקות, והיות ונתברכנו בתשוקות מיוחדות משלנו, הרי שיש לנו גם יופי משלנו.

המיתוס הרווח הוא ש"מיין קאמפף" (בגרמנית: מאבקי, מלחמתי), מעולם לא תורגם לעברית. זו טעות נפוצה ששוגות בה גם מנהלות ותיקות ומנוסות בחנויות הספרים. למען האמת, הספר או ליתר דיוק, חלקים ממנו תורגמו במהלך השנים לצורכי עיון ומחקר עד שלבסוף זכו לתירגום מסודר מאת דן ירון, בעידודם ובפיקוח מדעי של פרופ' משה צימרמן וד"ר עודד היילברונר. הספר

במלים פשוטות מאוד, הספר הוא עולם הילדות. ילדים אינם יצורים מלאכיים, כפי שנוהגים לחשוב. הם חשים ומבינים הרבה יותר, אך אין להם עדיין הכלים הדרושים להביע עצמם כמונו, המבוגרים. לכן הם מערבבים הזיות ומציאות ממש כמו אנשים מטורפים". וכאשר הסביבה הקרובה אינה טובה בשביל הילד, כאשר המבוגרים הם מפלצות כמו ב"קסנדרה", נדחף הילד עוד יותר לבר

חייו, אהבותיו ובעיקר שנאותיו של פרדינן בארדאמי על רקע מלחמת - העולם הראשונה והתהליכים החברתיים והכלכליים שחלו אחריה והחישו את עליית הפאשיזם באירופה. רומ ן שהוא קריאת - תיגר אדירה על החברה המודרנית, על אימי מלחמותיה, על אי - הצדק והניכור והבדידות שבה, ועל גורלו של האדם בכלל, ש"חייו הם חתיכת אור שנגמרת בתוך הלילה". יצירה עזת ביטוי, מן ה

בימים כתיקונם יונה צימר היא ספרנית המתגוררת בתל-חורף, כרך ישראלי שעושרו וזוהרו מושכים אליו טיפוסים אפלים, נבלי-על ועברייני רקק. אולם כשהפשע גואה ומאיים על שלומה של תל-חורף ועל הצדק מגיחה מבעד לתחפושת הספרנית ציונה, גיבורת-העל של העיר. אך לא לעולם חוסן. "הגוסס", הוא יהודה זאכרטורט, גדול הארכי-פושעים שידעה תל-חורף, רוקם מזימה שאפתנית,

הסיפור מתחיל בהופעת סטאסיה, הבוהמיינית המוזרה, חברתה של מונה - אשתו של מילר. הופעתה מוסיפה מבוכה ואנדרלמוסיה לחיי הזוג, שהתוהו ובוהו כבר שרר בהם קודם. דרכה נחשפים סדרה שלמה של טיפוסים מוזרים, משעשעים ומגוחכים. רגשות ההנאה והאומללות שלהם, באים לידי ביטוי בזרם של דיאלוגים מלאי התלהבות וגילוי - לב, משולבים בוויכוחים העוסקים באינטלק

עירוב התחומים המאפיין את מחשבתו של ז'ורז' בטאיי (1962 - 1897) מדיר אותו עד היום מהאפשרות להיות קשור חד - ממדית לכתובת מסוימת בספריות הקיימות או באקדמיה, שכן אין הוא פילוסוף, סופר, מיסטיקן, אתנולוג, אתנוגרף או חוקר תרבות. ואולי דווקא מכיוון שהצליח לחמוק מכל הגדרה דיסציפלינרית, הופך המהלך המושגי של כתיבתו לפעולה המעמידה בשאלה את קווי התיח

"[...ובעודו גוהר] מעל הגוף הדקיק, חילחל לנחיריו ניחוח זיעת האימה שקלחה מגופה של ראשל בשצף תוסס. הארומה הממה אותו כליל. גירגור גרוני נילווה לנשימותיו ועיניו הצטעפו. הו, ליקר ערמומי של פירות טרופיים! איי, קרם דה - קסיס ארסי! הידד, מתיקות שתלטנית, מזוקקת, ללא שמץ מליחות או קורטוב חמיצות! מעודו לא חווה הרוזן בתלקחות כמו זו שהבעירה בו המתיקו

"פרחי הרע" יצירת הענקים של שארל בודלר (1867 - 1821), היא ללא ספק מהנישאות שבפסגות השירה העולמית. בדברי ימיה של השירה הצרפתית אין יצירה שהשפעתה היתה כה מכריעה וגורפת, מאז שפורסמה ב -1837 ועד עצם ימים אלה. שארל בודלר הוא מחוללה של המודרנה בשירה, ושירתו, כדברי ט.ס. אליוט: "היא בוודאי המופת הגדול ביותר של שירה מודרנית בשפה כלשהי". הופעת "פרחי

"עונה בגיהנום" היא אחת מיצירות המופת בשירה המודרנית. זהו וידויו המיוסר של אדם, מאמין קתולי ביסודו, המדבר אלינו מתוך אשי התופת הפרטית שלו. לעוצמה השירית, המלווה בגילוי לב נדיר ובראייה חזונית של עולם עתידי וחסר תקווה, אין אח ורע. זו שירה חדשנית, הפורצת את כל גבולות הפרוזודיה המקובלת, המפתיעה בדימוייה הנועזים שעל גבול הסוריאליזם, ועם

הספר מספר לכאורה את מסעם גדוש המעללים הארוטיים והאלימים של צמד מתבגרים. מסע שנפתח בעיירת - חוף צרפתית, ממשיך במדריד ובסביליה ומסתיים בגיברלטר, הוא גם מסע בעקבותיה של העין על כל גילגוליה ועל כל דימוייה. 'סיפור העין' הוא ספרו הראשון של בטאיי. גירסה ראשונה של הספר ראתה אור ב - 1928 וגירסה שניה ב - 1944 שתיהן תחת שם עט. רק ב - 1967 חמש שנים לאחר

גיום אפולינר (1880 - 1918), בן למשפחת אצולה ממוצא פולני - איטלקי, למד וחונך במונקו והתיישב בפריז בשנת 1900, ובה חי וכתב את מחזותיו עד למותו בשנת 1918. קובץ שיריו "אלכוהול, ומחזהו "שדיה של טירזיאר", פרסמו את שמו כמשורר ומחזאי, מהבולטים ביותר בספרות הצרפתית במאה העשרים. אולם את פרסומו הרב ביותר קיבל אפולינר בזכות שתי יצירות ארוטיות שכתב ופרסם, ב

הנודע והמוכר בין ספריו של מרסל שווב – קלסיקן מודרניסט, בלשן, מתרגם בחסד ומעל הכל סופר מופלא – שהטביע חותם עמוק על הספרות הצרפתית והאירופית במאה העשרים. אגדה חושנית עטופת מסתורין המערבת דמיון עם מציאות ומעלה מן האוב את אהובתו המתה של המספר. הוא יוצא עמה למסע הזוי ומתוודע לאחיותיה הזונות , כל אחת והסיפור שלה: האנוכית, החושנית, הנאל

אם יודעים האנגלים להשיב בפה מלא: שקספיר, כל אימת שהם נשאלים לגדול המשוררים בשפתם, אם פוסקים הגרמנים ללא היסוס: גתה, והאיטלקים:דנטה, הרי שהצרפתים צריכים תחילה לקמט את מצחם. הזהו הוגו? רטין? רונסאר? או שמא יון! דומה שמבחינת ההשפעה העמוקה וארוכת הטווח על השירה העולמית, התשובה היא אחת: שארל בודלר. זכותו של אבי השירה המודרנית עומדת לו לא

בספרו הבלתי אפשרי עושה ז'ורז' בטאיי (1962 - 1897) את מה שהוא יודע לעשות היטב - חוקר גבולות, נוגע במוות, מתפלש בתשוקה. ספר פרוזה זה משולב במסורת של בטאיי אשר נעה בין הפרגמנטרי - אסוציאטיבי - סוריאליסטי לבין דקדקנות מוקפדת אשר יודעת לאן מובילות דרכיה הפתלתלות, גם אם רק לאחר מעשה. כתיבתו של בטאיי נעה בין הסיפור לבין התפרקותו, בין הדתי לחילוני,

מניפסט החלאה, אשר תרגום לעשרות לשונות, תוך שהוא חי ונושם בביביה התת - קרקעיים של התרבות המערבית, רואה עתה אור גם בעברית. מאז הופץ לראשונה בשנת 1968 אין למניפסט אלא להטריד, להצחיק, להפחיד ולהפריע לכולנו בפרץ של חזון אפוקליפטי הדובר עם עבר נגוע ופגוע של נשיות ונושק לתזזיתיות הפמיניסטית, הקווירית, הפילוסופית, הפסיכואנליטית, התמהונית וע

נדין ומנו, שתי צעירות מהפריפריה הצרפתית, נפגשות במקרה ומגלות שיש להן הרבה במשותף: שתיהן פליטות של החברה התעשייתית, ניצולות של העיר המנוכרת, ובעיקר פצועות מהאלימות הגברית. לשתיהן צמאון אינסופי לוויסקי ולבירה, לזרע ולדם. הן יוצאות למסע נקמה רצחני ברחבי צרפת שבמהלכו הן פורעות כל חוק ומוסכמה ומפקיעות מהגברים את המונופול על אלימות,

ברומן "ונוס בפרווה" מתאר מאזוך את מערכת הסמלים השלמה של "הסינדרום" המזוכיסטי - פטישיזם, שוטים, תחפושת, נשים עטויות פרוות, השפלות ועונשים. "ונוס בפרווה" הוא הרומן המפורסם ביותר של מאזוך, והוא עוסק בנושא האהבה. מאזוך הפך סמל לסוג של סטייה והוא תמיד יישאר המקבילה ההפוכה למרקיז דה - סאד, למרות שהיה סופר מוערך ויצירתו אוצרת בחובה את כל הכ