“Baise-moi, non merci

הרומאן הראשון של דפנט מספר על 2 בחורות שרוצחות בשביל למצוא קורת גג, לאחר שנדין ומנו נפגשו בתחנת רכבת, בא לא תיהיה רכבת עד למחורת, אחת גונבת רכב, לאחר שבנה נרצח, השכנה, מרחמת עליה. בלי יודעין הן נפגשות בתחנת הרכבת ונסות ברחבי צרפת במסע בליאל , אחת תאלץ למות ואחת תאלץ לשאת בהשלכות...

"לפני תחנת הרכבת, בחורה נשענת על הקיר ונועמת מבט בקרקע. מנו חוצה את הכביש ונשענת מולה. הבחורה גבוהה ממנה באיזה שלושה ראשים, ושוקלת כפול ממנה.
היא אומרת בטון מתנצל:
אין יותר רכבות בשעה הזו
לא אין ללילה.
כן, אין רכבות עד הבוקר.
טוב, לפחות את יודעת לדבר. לאן את הולכת?
"יותר לכיוון פריז".
"הבחורה לא נראית בטוחה לאן היא צריכה להגיע. למנו כואב הראש, היא שואלת:
את יודעת לנהוג
השנייה עונה כן.

"אני עמוק בחרא וחבל שזה נופל עלייך, אבל אני צריכה שתקחי אותי לברטני. אחר"כ תוכלי לקחת את המכונית (ע"מ 83, 85).

רדואן הסוחר סמים של מנו מביא לה סמים ומתעסק עם פרנסיס הבן שלה. היא ספק עוסקת בזנות, ספק נאנסת. פרנסיס הבן ...
היא תופסת לסברין השותפה לדירה את הצוואר, נסה על נפשה לבית מרקחת עם אקדח שהשיגה ושודדת 2 גברים, האחרון היה הרוקח שהפנה אותה לרכבת.

חלק 2 ו3 –
הן נוסעות מהמקום האלמוני של דפנט לאמא של מנו. בדרך הן נוסעות לקמפר, שוכבות עם המלצר שמביא וויסקי אחר ויסקי. בעמוד 116 מתחיל המשגה הדרמטי, הן שודדות אישה בת 40 שמנסה למשוך מהכספומט, היא אכן מושכת , בכסף שהם לוקחות. ואז רוצחות אותה...
בפרק 13 נדין הדבה צובעת לשחור ומנו הגי'נגית מזוהה כזונה ע"י המוכר בחנות לכלי נשק. הן מבקשות להסתכל על נשק, 3 אנשים שבקו חיים לאחר מכן. לאחר מכן הן נתקלים בזקנה, אחרי שנדין בולסת 10 עוגות. אחת שמנה, אחת זונה, היא אומרת להן זאת והזקנה המסכנה מקבלת כדור בראש. לאחר מכן 2 שוטרים..
כשרודפים אחריהן והן מוצאות מפלט אצל פטימה ו טארק, קורבנות המערכת על אחזקה בלתי מזיקה של קנביס.

את הולכת על זה עד הסוף. אבל אין בן אדם שלא מפחד למות. או לגמור את החיים בכלא. אפילו הכי נואשים (ע"מ 171).
מעללי המשגל בספר לא מאוד מלבבים. לנדין בא, אבל מנו הזונה בדמות דפנט דווקא לא, אבל היא זורמת. סוף הספר בשתי אקטים- הן הולכות לבית מלון עם קרח בן 40 שפגשו בבית קפה, אחת מרוצה, השנייה מקיאה לו בפה (סליחה מראש).

השני, הם מתחזות לסוקרות על חיי התרבות של צרפת, נכנסות לכספת עם צרפתי חתיך בעל אמצעים, נגיד מקרון?
התמים מבין השתים ישאר רק קרח, האסרטיבי שמעז, נו ההתחלה האמצע והסוף של חוות הדעת מסגירה את הסוף.

"על טעם וריח אין להתווכח. אני בכול זאת מעדיפה גופות של שוטרים"
ע"מ 223.

השילוב של דפנט, שמכרה את גופה ונהפכה לסופרת בספר זה היה להצלחה נועזת, בסוף שנות ה 90, כשכבר הבינו שהרומן הגדול הבא ילך להיכתב ע"י לקיחת הדפים והפרכתם כאפיפונים באוויר.

נקודת המוצא של דפנט ומישל וולבק בשנות ה-90 ותחילת המלניום , לוותה באתגר קרת ואורלי קסטל בלום בארצנו, שחזו אותו צורך.

למה לקרוא על מאדאם בובארי שלא יכולה לשכב עם בעלה הנכה ואחר כך שולחת נפשה?

למה לקרוא על אנה קרנינה, שמדיפה לגמור עניין מאשר לשלוח את הבעל למסילה במקומה?

התשובה כאן, שלא צריך מאות עמודים בשביל להנציח ולהחריב את הקורא. אלא דפנט מראה במקום לספר 1,001 סיפורים אקשן טהור ומנומק מרוב ויסקי ואינסטינקט מיני.

שיר לסיום, תודה למי שקרא!-

https://did.li/aJkx5”

“זהו סיפורן של שתי נשים צרפתיות- נדין ומנו שנפגשות בטעות ויוצאות יחד למסע של מין, רצח, שוד ואלכוהול [לאו דווקא בסדר הזה] ברחבי צרפת.
הרעיון מעניין ומהפכני- שתי הנשים מכורות למין, לפורנוגרפיה ולאלכוהול, ומגלות את הקסם שבלזרוע הרס ובלרצוח.
הספר אמנם כתוב לא רע, בשפה עשירה- אך לעיתים קרובות יש תחושה שהשפה העשירה הזו לא שייכת. שאין סיכוי שמישהי שהשתכרה כרגע מ2 בקבוקיי וויסקי מצליחה להתבטא כך.
לספר כמה חסרונות- ראשית, הדמויות לא אמינות, קשה להתחבר אליהן ולהבין מאיזו סיבה הן פועלות.
שנית, העלילה קלושה- הסיבה לפגישתן של שתי הנשים, הסיבות לרצח והסיבות שמובילות לסוף [המפתיע למדיי] לא תמיד מתקבלות על הדעת.

לסיכום- רעיון מעניין, ביצוע סביר.
מומלץ למי שאוהב במיוחד מין ואלימות ומוכן להתפשר על העלילה.”

“ספר חזק, בועט, מחוספס כמו בוקובסקי, בוטה כמו סרט הארדקור פורנוגרפי ( כך גם העיבוד הקולנועי הגנוז של הסופרת נראה עם נגיעות פורנוגרפיות).בז' מואה ( בצרפתית : זיין אותי) הוא סיפור אלים, חסר מנוחה וביקורתי מאד על האדישות לאלימות כלפי נשים, על חיי ההישרדות ברחוב, שעובר דרך נקודת מבט של שתי זונות שמנסות להיחלץ מעולם הזנות.
אך מאחר והגיבורות שלנו הן גיבורות שפניהן מועדות לחיים קשים וטראגיים, הן מגיעות למצב שהן אינן בוחלות באמצעים ומפעילות את תחושות הנקם שלהן במסע רצחני כמו תלמה ולואיז רק עם הרבה יותר דם, הרבה יותר סמים וכן, גם זיונים על הדרך. הסופרת וירז'נט דפנט נכנסת לעורן של הנשים האלו שמזלן לא ממש האיר להן פנים, הנשים מתוארות אכזריות וקרות יותר מהגברים, סף הסלחנות שלהן מתקצר במהלך המסע, תאוות הנקמה גוברת והן נראות יותר קשוחות מגברים, כל הזמן מותחות את הקצה שעליו הן מטיילות רוב חייהן. עם פסקול של שירים מהאייטיז פאנקיסטיים שמתארים את אווירת הספר והגיבורות שמורדות בניצול של הנשיות שלהן. וירז'נט דפנט היתה מארחת בבית זונות בצרפת ומתוך כנראה הסיפורים והדברים שהיא ראתה היא החליטה להביא את העולם של הזונות כמחאה נגד האלימות המופעלת עליהן והחיים שלהן בפחד תמידי. הפעם וירז'נט דפנט הופכת את היוצרות ביצירה הספרותית הנועזת הזו ובלי לייפות שום חלק בספר בין אם זה הסקס האלימות, בשפה פשוטה ויומיומית היא מביאה את הריאליזם בצורה שלא תשאיר את הקוראים אדישים. אנחנו הקוראים מקבלים הצצה לעולם שאנחנו בדרך כלל לא נחשפים אליו ביום יום, וירז'נט דפנט מגישה לנו די בנאמנות של שפה ותיאורים את "הפרי האסור" לקרב אותנו לעולם שנראה רחוק שנות אור מאיתנו. המחיר של מעגל הדמים המתואר בספר זה, תובע הרבה קורבנות וההשלכות הן קיצוניות כמו אופי הרומן הזה. ברומן רדיקלי מסוג זה וי'רזנט דפנט לא מתחשבנת לחוקים והמוסכמות החברתיות ומקצינה את מסען של שתי הנשים הצעירות האלה בשביל להדגיש ולבקר את יחס החברה והמוסדות השונות כלפי האנשים האלה שהם חלק מהנוף העירוני המכוער אך לצערנו קיים ונזנח. דמויות השוליים האלה שמובילות את הספר הופכות למרכז והגיבורות משהו שלא רק מעיד על בחירה פמיניסטית מובהקת, אלה גם מדגישה את גודל הטראגיות והקושי שחוות הגיבורות אל מול הרצון שלהן להיות נשיות וחופשיות. ספר מומלץ למי שאין לו בעיה עם הסגנון המלוכלך הספרותי הזה.”