עירוב התחומים המאפיין את מחשבתו של ז'ורז' בטאיי (1962 - 1897) מדיר אותו עד היום מהאפשרות להיות קשור חד - ממדית לכתובת מסוימת בספריות הקיימות או באקדמיה, שכן אין הוא פילוסוף, סופר, מיסטיקן, אתנולוג, אתנוגרף או חוקר תרבות. ואולי דווקא מכיוון שהצליח לחמוק מכל הגדרה דיסציפלינרית, הופך המהלך המושגי של כתיבתו לפעולה המעמידה בשאלה את קווי התיחום של הדיסציפלינות הקיימות, תוך כדי הצבתן של פרספקטיבות רדיקליות בכל הקשור לתחומים שהוא חוצה בדרך: החל מביקורת הגל והמחשבה הדיאלקטית דרך אכזבתו מהסוריאליזם ועד לעיון המורכב במהותם של ערכי הפעולה המייצרים את הכלכלה וכל הקשור בה: החליפין, הסחורות, הערך - דהיינו מהותה של צבירת העושר. תיאוריה של הדת (1948) מעניק לקורא הזדמנות להתוודע אל אחד מההוגים המרתקים שפעלו במאה שעברה. בספר זה מטפל בטאיי בכל האלמנטים שהעסיקו אותו באופן אינטנסיבי לאורך כל כתיבתו האקלקטית: עקרון הקרבת הקורבנות, חוויית הטרנסגרסיה, הגבול, התשוקה, החגיגה הקדושה, אינטימיות מול דיאלוג, רצף ואי - רצף, החפץ, הגוויה, החיה, האדם, האל, החוויה הדתית הקדומה והמודרנית. בולט בספר הצורך העמוק לשינוי בדפוסי המחשבה, בבחינת ניסיונו של הוגה להשתחרר מהעיסזק בהצבעה על הקטסטרופה והבנתו שהיא לא תיעלם אם נעסוק רק ב"סימון", בהתרעה - הצורך במעבר אל ממד של פעולה הנו אינטנסיבי ודחוף. בטאיי מהווה מעין טקסט "מקור" לדור שלם של חוקרים (פוקו, בלאנשו, דרידה, קלוסובסקי, בארת, ז'אן לוק ננסי, מאריון ואחרים). מקור זה מבקש להעניק פשר ומובן לשאלה "כיצד ניתן לחשוב במחשבה הנוכחית את הקרע המתחולל במציאות הקיומית?" במקום שבו לא הצליחו לחשוב על אודות האפשרות לשפה חדשה כהכרח מטפיזי ונפשי, חוקר בטאיי את המציאות מתוך מסורת מות הסובייקט, מתוך ביקורת על התפיסות ההגמוניות של ההומניזם האירופי, מתוך הפנמת השבר שבין הרציונליזם לאי רציזנליזם, ובעיקר מתוך קבלתו של האי - מובן כחלק מהמובנות החדשה, אשר כפתה המציאות בתקופתו של מחשבת בטאיי.