מדף הספרים של suddenh - הספרים שדירג

"בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון"... מאיר, מהנדס תל-אביבי באמצע שנותיו, לוקה בלחץ-דם גבוה. מחלתו, יחד עם מותה הבלתי-צפוי של אמו, מביאה אותו להכרה פתאומית שנעוריו אכן חלפו לבלי שוב, ושמהלך חייו פונה מעתה – לאיטו, אך ללא סט

ביצה אחת מחפשת זהות חדשה ומתרוממת מעל לגורלה - סיפור על האומץ להיות שונה מכפי שהטבע תכנן.

דן פגיס (1986-1930) הוא מטובי יוצריה של השירה העברית. בספר זה כלולים כל ספרי השירה שפרסם בחייו (שעון הצל, שהות מאוחרת, גלגול, מוח, מלים נרדפות), קובץ אחד שהוצא לאחר מותו (שירים אחרונים), ושירים נוספים מן העזבון. גולת הכותרת של החומר מן העזבון היא היצירה המורכבת "אבא", הרואה כאן אור לראשונה. אלה הם פרקי - פרוזה מיוחדים במינם, שבהם בוחן המשורר

בספר שירים זה שני חלקים: החלק הראשון מכיל את מרבית השירים שבספרים: "עכשיו ובימים אחרים", "במרחק שתי תקוות", ו"בגינה הציבורית". בחלק השני - כמחצית הספר - שירים שנכתבו מאז 1958 ולא כונסו.

"את האנשים האחרים פגשתי בכיוון הנגרי, כשלא הלכתי עוד לגימנסיה השנואה, אלא לחונכות שהצילה אותי". במלים אלה נפתח ספרו האוטוביוגרפי השלישי של תומס ברנהרד - אחרי "ילד" ו"הסיבה", שראו אור אף הם בהוצאה זו. בוקר אחד, בררכו ללימודים, הפנה ברנהרד הצעיר עורף למוסד השנוא עליו, הלך ללשכת העבודה וביקש להיות שוליה במכולת, ורצוי בשכונה העלובה, הזנ

ב- 1944 נשלח תומס ברנהרד, בן 13, לפנימייה נאצית בזלצבורג. סבו, הדמות היחידה שהפיצה אור על ילדותו, הוא ששלח אותו לשם, ומעשה זה נתפש על ידי הנכד בבגידה והוביל אותו אל סף ההתאברות. רק הנגינה בכינור, "כלי המלנכוליה היקר שלי", הצילה אותו ממנה. האם זו "הסיבה"? ברנהרד, שגדל להיות מהחשובים שבסופרי אוסטריה במאה ה20 - , ואחד המוקיעים הבוטים ביותר של ה

שלושה פסנתרנים מעירים נפגשים ב-1953 במוצרטאום בזלצבורג כדי ללמוד אצל הורוביץ הגדול: ורטהיימר מווינה והמספר מזלצבורג הם מוכשרים מאין כמותם, טובים מרוב הווירטואוזים בני זמנם, ונכונה להם קריירה עולמית מבטיחה. הצעיר השלישי, שמגיע מקנדה, הוא גלן גולד. המפגש בין השלושה מתגלה כגורלי. כשהם מסיימים את הלימודים מתברר כי גולד מיטיב לנגן אפי

"כשהייתי בן שמונה עליתי על אופני השטאייר - ואפן הישנים של האפוטרופוס שלי, שהועבר אז לפולין ועמד לפלוש עם הצבא הגרמני לרוסיה..." טיול האופניים שפותח את ספרו האוטוביוגרפי רב העוצמה של תומס ברנהרד רחוק מלהיות זיכרון ילדות תמים. זו ראשיתו של מסע תודעתי מרתק, נפתל ותמיד מפתיע, שנע בין התעלות לחרדה, בין תעוזה לשפל רוח, בין תחושת גרנדיוזיו

מונולוג סוחף, מיוסר, נרגש, של איש חולה, בתוך עולם חולה. הסופר מגולל את פרשת ידידותו רבת - השנים עם פאול ויטגנשטיין, אחיינו של הפילוסוף האוסטרי הנודע. ידידותם מבוססת במידה רבה על אהבה משותפת למוסיקה - אהבה עזה, קנאית ומלאת תשוקה - ועל איזו תחושה עמומה, ועם זאת אובססיבית, של שותפות - גורל שיש בה הרבה עצבות וכאב פנימי. שני הידידים מ

הסופר והמחזאי האוסטרי תומאס ברנארד (1989-1931) נחשב לאחד מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים. הרומאן הקצר 'בֶּטוֹן", מיצירותיו הבולטות של ברנארד, הוא ספרו הראשון שתורגם לעברית. גיבורו של 'בטון', רודולף, מנסה לשווא ליצור לעצמו תנאים שבהם יוכל סוף-סוף לגשת לכתיבת עבודת-חייו על הקומפוזיטור מנדלסון, שלקראתה הוא מכין

הספר זכה בפרס אקו"ם לעידוד היצירה, 2004. נימוקי השופטים: בקובץ שירים בלתי נשכח זה, נפעמנו לגלות קול ייחודי, צורב ומשלהב שכמותו לא נשמע בשירה העברית מאז יונה וולך. "אני מנסה לעוף למעלה, תמיד דרך מילים", כותבת שבתאי בשיר "בדמי ימי". ובמילותיה שותתות הכאב, ההרס והארס, החשופות, החצופות, המתגרות, מלאות התנופה, העוצמה והיופי, שפותחות חלון

סיפוריהם של צזאר, סראל וגולדמן, אחוזים בסיפורי משפחותיהם ומכריהם בתל - אביב. הספר נפתח במות אביו של גולדמן, בראשית הקיץ, ומסתיים באמצע החורף, במותו של גולדמן עצמו. פרק זמן זה הוא ההווה של הספר, אשר העבר נארג לתוכו בזרם אסוציאטים סבוך של עלילה, שבו העבר ש"ברקע" נדחק כל העת ל"חזית". דמויות הספר משתייכות ברובן למיגזר החברתי של פועלים, פקי

סיפורו של הולדן קולפילד, נער בן שש-עשרה בארצות הברית של אמצע המאה ה-20, כובש לו אוהדים מזה חמישים שנה. ראשון מסוגו, דיבר "התפסן" בשפה שאיש לא דיבר לפניו: בשפה ישירה, פונה בגוף שני לקוראיו, מנבל את הפה בקללות מכל הסוגים, מספר הולדן את סיפור התבגרותו, מוחה על צביעות, מאוהב באמת ובתמימות.

אל סאראמאגו, גדול סופרי פורטוגל ומגדולי הסופרים באירופה היום, התוודע הקורא הישראלי ב'דברי - ימי מינזר', שהלהיב בדמיון המבריק ובהומור, בתערובת של ריאליזם דק - בפרטים ופנטזיה, ובדרר הסיפור המיוחדת. כל אלה ימצאו גם ב'הבשורה על פי ישו', אולי הרומאן הנועז ביותר של סאראמאגו עד כה, שעורר שערוריה ממשלתית בפורטוגל, נמכר בלמעלה מ160,000 - עותקים,

אלנה פרנטה מסעירה בשנים האחרונות את הספרות האיטלקית. "היא בין הסופרים האיטלקים החשובים של השנים האחרונות... הסופרת האיטלקית הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה", מעתיר עליה שבחים ה'קוֹריֶרֶה דֶלָה סֶרָה' – אף כי דומה שכתיבתה קרובה יותר לזו של נטליה גינצבורג, בַּמשפטים ובפרטים המצטברים; כלומר, אילו גינצבורג היתה כותבת במאה העשרים-ואחת, א

פרק חיים שראשיתו הווי סטודנט באוניברסיטה בדרום - אפריקה, על המאבקים המתנהלים בה, והמשכו בבריטניה של שנות השישים למאה הקודמת. המספר מסיים את חוק לימודיו ועוזב את דרום - אפריקה השנואה עליו ועובר ללונדון למצוא לו שם עבודה שתפרנס אותו, חברה ואהבה, שהיא, לדעתו, תנאי הכרחי להתפתחותו כאמן יוצר - משורר או סופר. ספר שני באוטוביוגרפיה של הסו

המקום - יישוב נידח בגבול הממלכה, שמאחוריו משתרע האזור הנתון לשלטון הברברים, הזמן - תקופה רחוקה בעבר, אבל הבעיות שמתלבטים בהן האנשים קרובות לזמננו ולמקומותינו, סיפור יחיד - במינו שמעורבים בו אירוניה, ארוטיות עזה, התבוננות מעמיקה ואימים. עם הופעתו, בשנת 1980, נתקבל הספר בהתלהבות מצד הביקורת והוציא למחברו מוניטין בארצות דוברי האנגלית.

"האופרה הצפה", הרומאן הראשון של בארת', נכתב בתחילת 1955, בידי מחבר בן 24. בסוף אותה שנה כנתב בן - הזוג המשלים, הרומאן המהולל "סוף הדרך". בארת', שבמשאל שנערך בין 200 סופרים, מבקרים ועורכים בארה"ב (ב - 1965) מוקם בפיסגה, בין כותבי הרומאנים היותר טובים, נכנס שתי כניסות מרשימות אל פנתיאון הרומאן האמריקני. אלה שני רומאנים מלאים דמיון וברק, שנונים ומצ