"האופרה הצפה", הרומאן הראשון של בארת', נכתב בתחילת 1955, בידי מחבר בן 24. בסוף אותה שנה כנתב בן - הזוג המשלים, הרומאן המהולל "סוף הדרך". בארת', שבמשאל שנערך בין 200 סופרים, מבקרים ועורכים בארה"ב (ב - 1965) מוקם בפיסגה, בין כותבי הרומאנים היותר טובים, נכנס שתי כניסות מרשימות אל פנתיאון הרומאן האמריקני. אלה שני רומאנים מלאים דמיון וברק, שנונים ומצחיקים (אף כי באחד מהם הקומדיה מוליכה בבירור לסוף טראגי, הנמנע באחר). בניגוד לרומאנים המאוחרים של בארת', הפוסט - מודרניים במובלט, לא יוכלו קוראים מכל הסוגים להניח שניים אלה מידיהם. בשניהם יש משולש "רומנטי", עם בעל ש"מעודד" את אשתו לבגוד בו: בשניהם עומדים במוקד שאלות על מעמדם של של עקרונות, עקביות, ונימוקים בהתנהגות האנושית: ובמרכז שניהם דמות שכולה קרנבל של מסיכות, משחקים וה והכרזות פרדוקסליות לעת - מצוא. שניהם הובאו כאן בכרך אחד, משום שהקריאה בהם זה מול זה תצא נשכרת. לחלק מן הקוראים תזדמן כאן, פשוט, קריאה מתרוננת - ה"עלילה" ו"הדמויות" אינם נראים לבארת' אנאכרוניזם כשמדובר ברומאן שגיבורו הוא "המספר", משום שכולנו עדיין מדמים לעצמנו שאנחנו דמויות, וכולנו מוכרחים לחיות את חיינו רוב הזמן מתוך הבנה, אולי מיושנת, של סיבה ומסובב, של מניעים ותוצאות, ממש כשם שאנו חיים על - פי זמן שהפיסיקאים מחללים את כבודו. קוראים אחרים, או קריאות אחרות, יוכלו למצוא ברומאנים אלה - מאחורי הגיבורים "המספרים", שאינם יכולים להרגיש שום דבר בעקביות - עירעור רווי פרדוקסים על עצם מושג ה"אני" או ה"עצמי" האחדותי והמלוכד, כאחד המיתוסים התרבותיים המיושנים. "במובן מסויים, אני ג'ייקוב הורנר", כי אין ג'ייקוב הורנר בתור "אני" עקבי מעבר למסיכות הארעיות והמתחלפות, מעבר למשחקי התפקידים בעלילות שהוא מאמץ לעצמו. כפי שהמשולשים המיניים מאפשרים שלל צירופים, התחברויות והתפלגויות: וכפי שהילדה שבאה לעולם ב ברומאן אחד, והתינוק שבואו נמנע ברומאן האחר, עשויים להיות צאצאו של כל אחד מהחברים - כך גם "אותם חיים עצמם" מאפשרים מיספר רב של סיפורים, וכל בחירה בין אלטרנטיבות היא שרירותית. יחד עם הפירוק של ה"אני", של ה"סובייקט", מתערערת תפיסת הסיבתיות, או אפילו הכרונולוגיה, העומדים בבסיסה הפשוט של כל עלילה. אין יותר מאשר תירוצים בדיעבד, ותמיד התוצאה קודמת לסיבה, ואת העבר מעולם לא מאוחר לחיות מחדש, כלומר לספר. אבל אם רוצים להמשיך בעלילה, כלומר בחיים, צריך להמשיך בעיוות ובסלקטיביות הכרוכים בבחירה בעלילה זמנית ובמילוי תפקיד זמני בתוכה. ב"סוף הדרך" - אדם המנסה לחיות באופן עקבי, עם תחושה חזקה של אחדות אישית, ועם הסברים לכל דבר, מעומת עם גיבור הסיפור, שתמיד יש לו פוליפוניה של אלטרנטיבות, שלל ברירות שאפשר לנוע ביניהן בתזזית מסחררת, או להגיע מולן לקיפאון משתק. שני הקטבים, הגיבור וחברו, מוליכים לאותה התמוטטות עצמה, והאשה שבמשולש, המחקה את בעלה ג'ו מתוך איפוס "עצמיותה", היא בעצם ראי של הורנר - מה שמלמד שכל קוטב כאן הוא רק מקרה פרטי של האחר. "האופרה הצפה" הוא יום אחד בחייו של עורך - דין, רווק מושבע, הולל ציניקן, קדוש ואימפוטנט, המחליט בבוקרו של היום להתאבד ולפוצץ יחד עמו את כל יקירי העיר, כולל ידידו הקרוב, אהובתו וספק - בתו. עד לסיום המפתיע - צפוי, בסוף היום, מתגלגלת עלילה רוויית הומור "שחור" ופארודיה. דרך הסיפור, המודעת לעצמה,של האיש ש"שיטת" חייו היא שבירת העקביות, כורתת ברית עם הקורא וגם משטה בו, בחיקוי לדרך חייו של הגיבור "המספר". האדם קל - התנועה, החי מתוך חופש מוחלט ואי - התחייבות, גם כבול קיצונית לכפייתיות שלו עצמו, לחוקיות המוחלטת של פרטי שיגרת יומו. בעודו ניצב מול אינסוף כיוונים אפשריים, בלי שתהיה סיבה מכרעת להעדיף את האחד על פני האחר, הופכת שאלתו של המלט, להיות או לא להיות, לחלוטין חסרת משמעות. שני הרומאנים הופיעו בזמנו בנפרד ב"ספרי סימן קריאה". את "סוף הדרך" תירגום מאנגלית של "סוף הדרך": אביב מלצר מחדש בשביל מהדורה זו, ותירגום מאנגלית של "הצפה": יהודית דורף ...