איך אי פעם אוכל לסמוך על מישהו?
כשנולדתי לאבא שאהב אותי לתקופה מוגבלת,
כשהלכתי לגן, ילד שחשב שאני מכוערת שבר לי את היד,
כשהלכתי לבית הספר כל הבנים צחקו עלי שאני שמנה,
כשהייתי בחטיבה צחקו עלי שאני לא מתלבשת מספיק טוב,
כשהייתי בתיכון צחקו עלי שיש לי ציצי יותר מידי גדול, ואני אחת שנותנת.
כשהוא בצבא אמר שהוא אוהב- התמכרתי,
התאהבתי גם.
אבל גם זה לא נמשך לאורך זמן.
הוא הסתובב ואמר שהוא אוהב מישהי אחרת.
והשאיר אותי להשתולל, להיות חסרת מנוח- כי הוא ידע שמעצמי לא אמצא יותר לאן לברוח.
ואני כזו בסופו של יום מחפשת איפה להיות לרגע שמחה ולחשוב על חלום,
על עולם יפה שבו אני סומכת על כולם,
על עולם יפה ומחשבה קטנה שאולי יום אחד יאהבו אותי גם.
נכתב לפני 8 שנים ו-6 חודשים
לעולם לא אבין למה הייתי לא מספיקה בשבילך.
לעולם לא אבין למה היה צריך להוציא אותי מהבועה שאותה אני בניתי לעצמי כדי לשמור על עצמי.
למה בשביל להמשיך בעולם הזה היה צריך לנפץ לי בועה מדהימה מבריקה ונקייה.
למה מישהו החליט שאני צריכה לקבל זעזוע , הלם , התמוטטות עצבים בשביל מה?
כדי שארגיש ברגע אחד שאין לי בשביל מה לחיות.
בשביל לשבש לי לגמרי את האפשרות להאמין באנשים כדי להרוג את התקווה הזו שמשהו טוב מחכה לי מעבר לפינה.
בשביל גדולה נעלה יותר.
כל זה לטובת משהו הרבה יותר מאתגר וגדול וזהו רק מכשול שהיה צריך להעביר אותי כדי ללמד אותי.
ללמד אותי בכוח את האמת השיכורה.
את האמת המכוערת
על העולם האפור והמנוכר של הדימיונות והרצונות.
להרוג את החשק ולהכות את פני עד זוב דם
להבין שהדבר המנוכר נקרא חיים והם לא יפים.
אבל את פה לא בשביל הדברים היפים את פה להוציא את האנשים שנפלו בתהום.
את פה לעזרה.
נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים
בואו אני יסביר לכם עליה..
נספר לכם על צבע השער
אל השמחה בעיניים
אל הצחוק שגורם לכולם לצחוק איתה
אל הפנים הרציניות כשהיא חושבת
אל החיוך הקטן עם השפתיים הורודות
אל העיניים המתחבאות כשהיא מתביישת
אל שפת הגוף כשהיא כועסת או מוכיחה דבר מה.
אל אותו הביטחון כשהיא יושבת עם חברים
ואל המילים המחושבות והחכמות שיוצאות לה מהפה.
מי היא?
למה השמחה בעיניים שיקרית ?
והצחוק המדהים הוא בעצם כאב מתפרץ
השפת גוף הכל כך בטוחה
מקופלת בלילות ובוכה.
נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים
ימי אושר ושמחה באותו כפר קטן שבו היה נראה הכול רע,
ולא הבינו הם עד כמה טוב היה,
כמה הבנה וכמה סיפורים כול יום שימחו את ליבם ,
יום יום באותו מקום, באמצע חודש מאי מדיף ריחות טובים של פרחים בצבעי לבן וורוד,
פרחים שנופלים אל הקרקע ויוצרים אשלייה של חיים מושלמים.
במהירות מסחררת הקיץ מגיע הבריכה מלאה בצחקוקים ובשאג,
ורק הם מרגישים את רוב הילדים עומדים ומביטים בלעג.
לילה לילה בדמדום הראשון ,
הצרצרים היו מתחילים לצרצר ואז היה צלצול הטלפון מבציר על שעה שבה נוכל לדבר.
שעה שבה כל קול קטן היה מזיז מיתר בלב,
וכל חיבוק קטן היה מרגיע-לב אוהב.
כל אותם דיבורים קטנים,
שהיו משאירים צבע ורוד ולבן.
והנה הוא בה הרצון להרגיש חשוב,חכם,
לא תמים ולא מגושם.
והחיים בכפר היו ממשיכים,
לולא הבנה קטנה על חיים ממשכים.
נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אנשים מופתעים כל הזמן שבחורה כל כך מצליחה חייה עם בעיות משפחתיות כאלה רציניות בחורה שכל כולה נראת חזקה ואף אחד לא יכול לפגוע בה ובמציאות היא נשברת מבכי באוטובוס כשאף אחד לא רואה או בדרך הביתה כשלא שמים לב..או במיטה הקרה והבלויה שבה היא ישנה ישנה? היא מגיעה למיטה בשעות שכולם כבר שכחו שהיא קיימת והבית, לא זוכר כמעט שיש עוד נפש אחת שמתגוררת שם הבית בטוח שזאת רוח רפאים שרואים בבוקר כשיוצאת מהבית וחוזרת הביתה? האם היא חוזרת הביתה?
או שהיא ממשיכה כל יום לישון אצל מישהו אחר בשביל לשכוח שהיא קיימת? הקיום מתעתע בה..מה זה קיום?
ופתאום יש מישהו שמחכה לה צועק עליה שהיא לא אוכלת לא ישנה ומפנה מקום במיטה החמה שלו בשביל לב קטן ושבור.
הוא לא היה שבור לולא היא הייתה חזקה בפנים כמו שהיא חזקה בחוץ.
אבל זה לא עוזר השריטה כל כך עמוקה והטעות כל כך חזקה שאותה מיטה חמה שחיכתה לה כל יום על השולחן השקט הזה שחלמה אליו כל חייה, הופכים לאשליה אותו מבט אוהב הופך לקרח ואותם ידיים מחבקות הופכים לדחיפה.
מי פגע בך ככה ? מי השאיר כזאת שריטה עמוקה?
איך חוזרים לאותה מיטה קרה ולאותו חלק בודד שנשכח לכמה חודשים.
נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים
