עוד שעה לאחר מכן המשיכה לשבת על הספסל ולבכות. הקור לא הפריע לה, וגם לא האיפור שהקפידה למרוח על פניה בריגוש מחודש, ושנמרח עכשיו וצרב את עיניה. הרחוב היה שומם ושקט כבר, ורק הבתים מסביב, המלאים בחום משפחתי, נדמו כלועגים לה על תמימותה. עוד מעט תחזור הביתה, אל החדר הצפוף שלה, אל האפלה שמשרים עליה הוריה, אל הצחוק שעוד מתגלגל בראשה ועולב בה. עוד מעט תקום מהספסל הזה שמסרב לנחם אותה, שכמוה בדיוק תמיד ניצב ברחוב הזה, עם האנשים שהפסיקו לחלום.
רק באותו בוקר עמדה ילדה ליד הספסל ופרשה עליו צמידים וקישוטים שהכינה במו ידיה כדי למכור אותם כמו בכל בוקר יום שישי. כך אספה פרוטה לפרוטה כדי לממן את הדברים הקטנים הנחוצים לה לשימור האשליה שהיא ילדה ככל הילדות, שמחה וצוחקת, מבלה וקונה לעצמה כלי כתיבה נוחים לבית-הספר, וקונה עוד חרוזים לצמידים הבאים, שתמכור ביום שישי הבא. היא ידעה שהם קונים את מה שהיא מציעה בגללה, בגלל שהיא ילדה כזאת, שמכינה את הדברים האלה בעצמה ומעזה לפרוש אותם על הספסל. הם קונים את הדברים כי היא מוכרת אותם, ולא כי הם צריכים אותם באמת. אבל זה המשחק שהם משחקים, וזה המשחק שהיא משחקת איתם בחוכמה בוגרת ממנה.
אך המשחק של הנערה הוא משחק אחר. לשווא היא מנסה לצאת מהמעגל הזה שסוחף אותה לפעמים כמו מערבולת, לא להתחבר לאותם אלה שמתחברים אליה, לא להכנע להבטחותיהם הריקות, לא לטעום את הטעם המר של נשיקתם הגסה שכובשת את אשליית אהבתה. ושוב ערב שבת, ושוב הבכי הזה שלה שמנסה לגבור על קולות הצחוק שלו באוזניה, שמנסה להיות חזק מספיק כדי לשאוב אותה אל מחוץ למערבולת הזאת, אל מחוץ לבתים הארורים האלה שסוגרים עליה. היא חכמה יותר מהם, וזאת קללתה. אילו רק היתה פחות חכמה, פחות יודעת שאינה שייכת לכאן, אולי אז היתה יכולה להרגיש שיש לה סיכוי.
גם הילדה מהבוקר חכמה יותר, אבל היא יודעת שיש לה עתיד. היא תגבר על הגורל הזה. היא תמכור את הצמידים והצעצועים הקטנים שיצרה, והם יחרזו בשבילה את הדרך החוצה. היא תצליח לחיות את החיים הטובים, אלה שכולם מדברים עליהם, כי היא תמיד תהיה חכמה יותר מכל אלה שרק עוברים לידה ולא מצליחים. היא לעולם לא תהיה עצובה מדי, כי העצב רק ישאיר אותה על הספסל, והספסל הוא רק התחנה הראשונה שלה. את מה שלא יכול לתת לה הבית, נותן לה הספסל, וכשהוא לא יוכל עוד לתת לה זאת, היא כבר תהיה רחוק מכאן.
ובערב שבת הספסל רוחץ את תמימות הילדה, והופך לתחנה האחרונה של הנערה, שאין עצובה ממנה. את הנחמה שלא יכול לתת לה הבית הוא נותן לה. אבל היא יודעת שהמשחק שלה עייף, שהיא רק בקושי עומדת מול הנערים האחרים ומה שהם רוצים ממנה. היא יודעת כבר שלעולם לא תשיג את מה שהיא רוצה באמת, כי זה גורלה, להישאר כאן בין הבתים העצובים, והילדה התמימה שהיא היתה כבר רחוקה ממנה כמרחק אותו בוקר שטוף שמש, לפני שנים, בו פרשה ממש על הספסל הזה את הצמידים שהכינה במו ידיה, ומכרה אותם תמורת אשליית חלומה.
נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים
את הסיגריה הראשונה שלי עישנתי בקריית חיים, והיא היתה הכי מיוחדת, לא רק בגלל השם שלה.
בקיץ ההוא עבדתי אצל דוביד מפיץ הסיגריות, במחסן הקטן שלו ברחוב אלי כהן. דוביד אף-פעם לא עישן, אבל זה לא הפריע לו להיות האדם הכי מקצועי שהכרתי בתחום הסיגריות. כי סתם לעשן כל אחד יכול, אבל לארוז חבילות כמו דוביד – זה רק אנשים כמוהו עם נסיון שקט ורגוע שניכר על הפנים ועם שפם של סולטן טורקי יכולים.
אצל דוביד למדתי שיש חשיבות לכל פרט קטן. הוא ידע שפאקט של "כאמל" קטן בשני מילימטרים מ"אירופה", והוא לימד אותי ששני המילימטרים האלה, כשהם מנוצלים בכיוון הנכון, יכולים להיות לפעמים כל ההבדל בין ארגז אחד לשניים. הוא לימד אותי שרק בסוף דוחפים אחת אחת את קופסאות ה"נובלס", כדי למלא את הרווחים שנשארו בין שאר האריזות, ולא להשאיר שום חלל מיותר. והוא לימד אותי שכבוד – כמו סיגריות – לא מקבלים סתם, אלא מרוויחים.
וככה בכל בוקר היינו אורזים חבילות בארגזים שפורקו מחבילות קודמות, לפי ההזמנות של החנויות והקיוסקים, שדוביד כתב בצפיפות על פיסת נייר. בצהריים דוביד היה מכין לנו קפה שחור טוב, ואז פותח את התיק השחור הישן שלו ומכבד אותי בפרוסת עוגת "בבקה" מתוקה וגבוהה עם צימוקים, שאשתו שמה לנו שם בבוקר.
אחרי הקפה היינו מעמיסים את כל הארגזים בטנדר הישן, ונוסעים לחלק אותם במסלול הכי יעיל וקצר שרק סולטן כמו דוביד היה יכול לתכנן בראש. ושם, לפעמים גם הבן של דוביד היה מצטרף אלינו.
גם הוא כבר היה די מבוגר, לפחות כמו שזה היה נראה לי אז, וגם לו היה שפם, וגם הוא היה שתקן. אבל הוא לא נראה כמו סולטן או כמו טורקי, אלא סתם כמו איזו גירסה חלשה ואפורה במיוחד של ישראל קיסר. הוא גם תמיד היה נותן עצות חסרות טעם, אם הוא כבר פתח את הפה, ובאופן כללי רק הפריע לעבודה.
הקיץ הזה היה יכול להסתיים בלי שום דבר מיוחד, אם לא הייתי רואה פתאום את מחזיקי המפתחות היפים והנוצצים של "ג'ון פלייר ספיישל" שהתחבאו באיזה ארגז בפינה במחסן של דוביד. וככה, יום אחד, אני לא יודע מה קפץ עלי, אבל כשדוביד הלך רגע לשירותים שמתי מחזיק מפתחות אחד כזה בין השיחים של החצר, ותכננתי לבוא בערב לקחת אותו.
רק שבערב, כשהתקרבתי לחצר, ראיתי שהדלת של המחסן פתוחה, וכל מיני דמויות שלבשו ופשטו צורה בין הצללים של השביל העבירו את כל הארגזים מהמחסן לאיזה טנדר ישן שחנה ליד.
התחבאתי ממול, במרחק בטוח, ולא ידעתי מה לעשות. ניסיתי להבין אם כדאי לרוץ לטלפון הציבורי להתקשר למשטרה, או אולי לדוביד, או אולי בעצם זה בסדר ואני סתם מרגיש לא נוח כי אני זה שבאתי בעצם לקחת את המחזיק מפתחות שהחבאתי בחצר.
ואז פתאום זיהיתי שם את הבן של דוביד, עומד עם השפם הלא-מתאים שלו בין כל האנשים ומנסה לתת להם עצות איך להצליח להכניס את הארגזים לטנדר, שהיה קטן מדי בשביל כולן. ומהמקום שבו הייתי יכולתי גם לשמוע אותם מתעצבנים ומקללים אותו בלחישות, בלי שהוא ישמע, כי הוא היה טיפה יותר רחוק, ואז משתיקים אחד את השני.
רק כשהם כבר נסעו משם יצאתי מהמחבוא והתקרבתי בזהירות למחסן. על המדרכה נשארו עוד שלושה ארגזים שלא הצליחו להיכנס לטנדר, ואחד מהם גם היה פתוח וכל הקופסאות שהיו בו התפזרו, ביחד עם כמה מציתים ומחזיקי מפתחות.
הרמתי משם קופסה שחורה ומבריקה של "ג'ון פלייר ספיישל", פתחתי אותה והדלקתי סיגריה אחת. העשן החם חתך את הגרון שלי מבפנים כמו מסור. השתעלתי והסתכלתי מסביב לראות אם מישהו שם לב אלי שם. אבל היה שם רק שקט, וריח של העשן שהשאיר הטנדר שמתערבב עם הריח של העשן שלי. לקחתי עוד שאיפה, ויכולתי ממש לשמוע את הנייר של הסיגריה נשרף ולראות את האצבעות הרועדות שלי באור שלה, שמתערבב עם האורות הכחולים שהתחילו להבהב בקצה הרחוב.
נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים
שלושה ימים ושבע שעות בדיוק אחרי שהצטרפתי לחפירות בגמלא התהפך לי הלב. אחר-כך התהפך לי גם הראש.
בידיים מזיעות, מאובקות וקצת רועדות שלפתי את לוח האבן הקטן מהחול שצמוד לקיר שהתחלנו לחשוף, ואפילו עוד לפני שניקיתי אותו אפשר היה לראות שיש עליו אותיות. לאט לאט, עם המברשת הקטנה הן התגלו והתחדדו מול העיניים הנדהמות שלי, והצטרפו למשהו גדול מהן. משהו שברור שמחביא בתוך החריצים השחוקים שלו את העומק והמשמעות שכולם חיפשו שם.
הבעיה היתה שלאף-אחד לא היה מושג איך לקרוא את האותיות האלו.
רצתי לשמריהו, ראש השבט של החפירות, להראות לו את הממצא שלי, וכולם התקבצו סביבנו להשתתף, לפחות במבט, בהישג. "מה כתוב פה?" שאלתי, ושמריהו קימט את מצחו המקומט ממילא, הסיר את משקפיו ופסק: "תקראו לסילביה".
סילביה כבר היתה שם, כמו שתמיד היתה במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. לא ידענו עליה הרבה, אבל ידענו שהיא כנראה המומחית הכי גדולה בארץ לפענח כתבי סתרים. סיפרו עליה שהיא היתה שנים במוסד, שהיא ידעה לפענח שם במהירות מדהימה את כל הצפנים שאף-אחד לא הבין, שכל החיים היא היתה בכל מיני שליחויות גבורה בחו"ל, שהיא הצילה בפעולות מתוחכמות סוכנים שלנו בזמן המלחמה.
אבל אף-אחד לא באמת ידע משהו על החיים שלה. אולי חוץ משמריהו.
"תן לי כמה דקות עם זה באוהל", היא אמרה לשמריהו, כאילו האבן הזאת היא איזה סוכן זר שצריך להסתגר איתו ולחקור אותו בארבע עיניים.
גם בארוחת הערב במחנה כולם דיברו על האבן שמצאתי. סילביה סיפרה בחיוך מסתורי על התיעוד חסר התקדים על המרד, בזמן אמת ובגוף ראשון, שהאותיות באבן גילו לה, ושמריהו אמר לכולם להתרכז מחר בחיפושים אחרי עוד חלקים של הכתובת הזאת, כי היה ברור שיש פה התחלה של משהו הרבה יותר גדול.
אחרי האוכל היה תורי לפנות את השאריות ולזרוק את האשפה למיכלים שמחוץ למאהל. בארבעת הימים שלי שם כבר הספקתי להתרגל לחושך ולרוח, וגם לחזירי הבר שהתאספו תמיד לרחרח את האשפה, ולנסות להבין איזו ארוחה הם יוציאו משם במשך הלילה.
הקול של סילביה העיר אותי מהמחשבות כשישבתי לעשן סיגריה על צלע ההר, לפני השינה. "זה מדהים מה שמצאת שם", היא אמרה כשהתישבה לידי.
"איך הצלחת לפענח את זה כל כך מהר?" שאלתי אותה.
"תחשוב על פילטרים", היא ניסתה להסביר. "אתה הרי אוהב צילום, לא?"
"איך זה קשור?"
"כשאתה שם פילטר אתה מסנן חלק ממה שאתה רואה, אבל מדגיש את השאר. צריך לדעת לשים את הפילטר הנכון. צריך רק לנסות. צריך לדעת להאחז בפרטים שיכולים להיות מפתח לכל השאר. לקרוא צפנים זאת בעצם קצת אמנות של כתיבה", היא לחשה בחושך.
ואז היא הסתכלה לי לתוך האישונים, עמוק עמוק, וקראה גם אותי.
"אתה יודע, אתה לא יכול לברוח לנצח", עטפו אותי המילים שלה כמו הרוח שמנקה את החול מהאבנים.
"לא ברחתי..."
"אני חושבת שברחת מאורנה, כי אתה לא באמת אוהב אותה. ואני חושבת שאתה יודע את זה", היא המשיכה. "קודם ברחת לטיול עם החברים ביוון, עכשיו ברחת למקום הכי רחוק בארץ. אבל בסוף גם החפירות כאן יסתיימו, ותחשפו כאן את הכל, וזה יהיה עוד אתר תיירותי. אתה צריך לחזור ולהגיד לה".
השתתקתי. המילים של סילביה היו מלטפות, אבל חדות.
"אולי זה סמלי", היא אמרה בנסיון להרגיע. "אולי דווקא כאן בגמלא, תתחבר לאומץ שספוג באדמה הזאת".
"אבל מה אני יכול להגיד לה?" הסתקרנתי.
"תגיד לה את האמת. האמת היא תמיד הכי טובה".
"אבל האמת", אמרתי לה וחייכתי חיוך עייף, "היא גם הדבר הכי קשה".
בבוקר מוקדם תפסתי טרמפ עם רכב האספקה לצומת צמח, ומשם עליתי על האוטובוס הביתה. כי פתאום הכל התחבר לי, כאילו ראיתי את העתיד דרך פילטר שמנקה את כל הרעש. ידעתי בדיוק איך יכתבו את הכותרות המרעישות על הגילוי שלנו, והדבר האחרון שרציתי הוא להיות חלק מזה. כי פתאום ידעתי את הכל בדיוק. פשוט ידעתי את זה. ידעתי, כמו שידעתי שצילום הוא מזמן לא התחביב שלי, כמו שמעולם לא הייתי ביוון, וכמו שאף-פעם לא היתה לי חברה בשם אורנה.
נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים
הצעירים של הקיבוץ תמיד ניסו לארגן לעצמם טרמפ לנהריה, לשבת בפאבים אמיתיים כמו "ביקיי" ולהרגיש שהם בליגה של העיר הגדולה. אבל באותו זמן, כל שאר הצעירים מהאזור רק רצו להגיע לפאב המאולתר שלנו במקלט של כברי, כי הם ידעו שאצלנו, מסביב לשולחנות הישנים שסחבנו ממועדון הילדים הנטוש, יש אלכוהול יותר זול ומתנדבות הרבה יותר חברותיות שבאו מחו"ל.
הבעיה היא שלפעמים לא משנה איפה תשים אנשים, הם בכל מקרה לא יהיו במקום הנכון. זה לפחות מה שלמדתי אחרי שפגשתי את ג'ניפר, שם בפאב של כברי. בזמן שכל החברות שלה רקדו וניסו להבין את הכוונה שמאחורי המבטא הקשה של הישראלים, היא התישבה פתאום לידי וצדה אותי בחיוך שלה.
היא ביקשה אש לסיגריה שלה, ואז כשהיא התכופפה הצידה אל המצית שלי, הכיסא שתחתיה כמעט התפרק והיא נפלה קצת. הישבן הגדול שלה קפץ באי-נוחות כשהיא צחקה במבוכה וניסתה לשבת מחדש, והעיניים החצי שיכורות שלה הצטרפו לכל זה כשהיא גילתה שבסוף היא גם החזיקה את הסיגריה הפוך, והדליקה את הפילטר שלה.
גם אני הייתי קצת שיכור, וגם אני לא ממש רציתי לרקוד. וככה יצא שג'ניפר התקרבה יותר ויותר, עד שאפילו בחושך ובעשן יכולתי לראות את השדיים הגדולים שלה דרך פתח החולצה, נחים על הבטן שהתקפלה כשהיא ישבה שם.
היא רצתה יותר, אני יודע. זה תמיד היה ההסכם הסודי שאף-אחד לא מדבר עליו בין הקיבוץ למתנדבות. אבל לא ככה דמיינתי את זה. כל הסיפורים תמיד דיברו על סקנדינביות ממגזינים של אופנה, ולא על אמריקאיות שגדלו על בייקון וצ'יפס לארוחת בוקר. ואני הייתי שם מספיק שיכור כדי לבלות את הערב בישיבה בצד, אבל לא כל-כך שיכור כמו ג'ניפר.
בכל מקרה, השמש הקרירה של הבוקר שטפה את כל העשן, ורק בערב, בסיגריה שאחרי הארוחה, שוב נזכרתי בזה. כנראה בגלל שמכל מה שאפשר לראות בערב בקיבוץ, יצא ששוב ראיתי אותה. רוקדת לבד, בחולצת טריקו קטנה מדי עם סמל ענק של צה"ל, במועדון שתמיד היה ריק בשעות כאלו. גם בלי לשמוע את המוזיקה זה היה נראה כאילו היא לא בקצב.
"בואי", אמרתי לה באנגלית של זרים. "אני אראה לך מקום יפה". נסענו על האופנוע שלי לאורך הכביש המקביל לנחל, אבל בכיוון השני, מזרחה. מדי פעם הסתכלתי על האצבעות הרחבות שלה שמחבקות אותי, דמיינתי את הפנים שלה, והתחמקתי מהמחשבות על מה שהיא מדמיינת. חורבת געתון היתה המקום הסודי שלי, ועכשיו גם ג'ניפר הכירה את הגשר הקטן, ואת שבילי העפר, ואת השקט שיש אחרי שכל המטיילים כבר עוזבים ומשאירים אחריהם רק שקיות אשפה ופחיות בירה מקומטות.
ישבנו ודיברנו שם בחושך, מתחת לקשתות העתיקות. היא סיפרה לי על הערים הגדולות של אמריקה, ואני סיפרתי לה על המקומות הקטנים שלנו. היא רצתה יותר, אני יודע, אבל האדמה היתה לא נוחה, ולא היה לנו קונדום, והיה סתם נחמד מדי בשביל לקלקל את זה.
והיה גם את הערבי ההוא שהתחיל פתאום לנסות לגנוב לי את האופנוע.
הוא חטף ממני מכות, אבל גם אני חטפתי ממנו. ובאמצע, ג'ניפר שלא ידעה איך להתנהג במצבים כאלה וניסתה פתאום להפריד, כאילו אנחנו שני חברים שרבים עליה בנבחרת הפוטבול בתיכון, גם נשרטה והתמלאה אבק.
כשחזרנו לקיבוץ, ליד הכניסה לפאב, כולם חייכו אלינו. השיער הפרוע שלה והזיעה שלי, היד השמנה שלה שמחזיקה את היד השרוטה שלי, הבגדים המאובקים שלנו. לאף-אחד לא היה ספק. כולם הבינו איפה היינו ומה עשינו.
כולם הבינו, חוץ ממני.
נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים
אני חושב שהתחלתי לחשוד שמשהו מוזר קורה כאן, כששמתי לב לנער הזר שמתחיל לבקר אותו באופן די קבוע. כלומר, אני עוקב אחריו כבר זמן די ארוך, וחשבתי שאני כבר יודע עליו הכל, אבל הנער – או הבחור הצעיר הזה, קצת קשה להבחין מרחוק – הפתיע אפילו אותי.
וזה מוזר, כי אחרי שמכירים מישהו כל-כך טוב, זה מאכזב להיות מופתעים. אדם משקיע כל-כך הרבה זמן במעקב, שומר עד כמה שאפשר על קור רוח, אוסף פרט אל פרט כדי להרכיב איזו תמונה כמה שיותר שלמה, והפתעה כזאת קצת טורפת את חלקי הפאזל. מציפה פתאום בתחושת כשלון מסויימת. איך לא צפיתי את זה? איך לא שמתי לב שכל אותם פרטים קטנים כאילו זועקים אלי שהנער הזה הוא בדיוק מה שהכי הגיוני שיהיה חסר שם, במארג המסודר הזה של חייו.
ובכל זאת, נער צעיר. אבל אחרי ההפתעה באה שוב הסקרנות. התאוששתי מהר וחזרתי לכתוב כמו תמיד את הפרטים היבשים במחברת, לנסות לחבר אותם בקווים שאולי יציירו לי בסוף את הציור המלא, ולחפש את המשך הסיפור בין כל האפשרויות. בסך הכל, אין לי יותר מדי זמן להשקיע במעקב הזה, למרות שהוא דורש ממני יותר ויותר לאחרונה. אחרי הכל, יש לי חיים שלמים ומלאים לנהל.
כשהתחלתי להסתכל עליו, לפני כמה שנים, זה היה כמעט במקרה. כמעט בלי סיבה הגיונית. אף-פעם לא הייתי בלש. אף-פעם אפילו לא חלמתי על זה. גם כשהייתי ילד – והרי לא היה לי הרבה זמן להיות ילד. התחלתי את חיי הבוגרים די מוקדם.
אבל הוא לא. הוא בדיוק ההיפך ממני. הוא מין איש מבוגר שעדיין קצת לא התבגר לגמרי. אני מספר לעצמי שזאת אולי הסיבה האמיתית שאני עושה את זה, הרצון לחקור את מה שכל-כך שונה ממך, לא להתבצר בצדקנות האינסופית של כל מה שמרכיב את חייך שלך. זה דורש אומץ אמיתי שאין לרוב האנשים, אני אומר לעצמי.
אבל הסיבה האמיתית היא אחרת, ועד כמה שזה נשמע טיפשי, היא דורשת הרבה יותר אומץ.
התחלתי לעקוב אחריו כי הוא כל-כך דומה לי. חיצונית, כלומר. הוא כמעט כמו איזה תאום אבוד שלי, עם ההבדלים הקטנים וההכרחיים. וזה באמת אמיץ להודות בזה. תראו לי עוד אדם שמוכן להודות שמישהו דומה לו. חיצונית. רוב האנשים יהיו נבוכים, יכחישו, יברחו מזה לתוך הנסיון הנואש להרגיש מיוחדים וחד-פעמיים.
אני חושב שהצלחתי להיות מספיק אמיץ רק בגלל שאני באמת בטוח בעצמי. ואני בטוח בעצמי, בגלל שחוץ מהעניין החיצוני, אני כל-כך שונה ממנו. בגלל שהחיים שלי מלאים ושלמים. זכיתי למצוא את אהבת חיי ולהקים איתה משפחה נפלאה, הצלחתי גם להיות מוערך בעבודה, הגעתי לרווחה כלכלית ונוחות מרגיעה כזאת שמאפשרת לי לשבת אחרי הצהריים במרפסת ולהקדיש זמן גם למחשבות מהסוג הזה.
ובכל זאת, לא סיפרתי לאף אחד על התחביב הזה שלי, אם אפשר לקרוא לזה "תחביב". איך אפשר להסביר דבר כזה? אין שום הגיון בלעקוב אחרי אדם זר, לבנות את סיפור חייו בעבודת נמלים כזאת – רק בלי התכלית המעשית שיש לנמלים – בלי שתהיה לזה שום סיבה, לפחות בהתחלה.
אבל ההימור היה נכון. וכמו שחשבתי, לפעמים צריך פשוט להתחיל לעשות את הדברים, כי הסיבה, התכלית והמשמעות מתגלות מתוך העשייה עצמה. אם יש משהו שלמדתי מתוך נסיון החיים הזה שלי, הוא בדיוק הדבר הזה. וזה כנראה משהו שהוא לא ידע אף-פעם. הוא, עם כל הבדידות הנצחית שהוא חושב שבחר לעצמו, עם כל הזחיחות הריקה שהוא חושב שהיא הבטחון העצמי שלו, עם כל החיים שהוא חושב שהוא הצליח לבנות מהרסיסים הכמעט אקראיים של הרגעים שצבר זה על גבי זה.
אני יודע את זה כי אני עוקב אחריו כבר הרבה זמן. אני יודע את זה כי הוא בעצם בן דמותי. הוא בעצם האיש שהייתי אני, בלי הבחירות הנכונות שלי. הוא בעצם דומה לי, אבל רק חיצונית. ובכל השאר הוא הכי שונה ממני, כי הוא לא עשה את מה שאני עשיתי.
ואני יודע את זה בעיקר אחרי שהבנתי מי הוא הנער הזה, שהפגישות איתו הולכות ומתארכות בזמן האחרון. והבנתי את זה כשהסתכלתי יום אחד על הנער הזה יותר מקרוב, והבנתי על מה הם מדברים שם, ומה הוא מנסה להסביר לו וללמד אותו. כי הנער הזה, גם הוא האיש ההוא, והוא גם אני. הוא אנחנו, לפני כל בחירות החיים שעשינו.
נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים
"אין לנו כסף לזה", היא אמרה לי.
ישבתי שם עם החליפה מול המאוורר הרועש, והתחלתי להרגיש את הזיעה בבית השחי, כמו שתמיד קורה כשאני מרגיש שהסיכוי למכירה נעלם. איזה בזבוז זמן. מה חשבתי לעצמי? איך תמיד אני מתגלגל לשיכונים העלובים האלה ומאמין שכמו באיזה סיפור אגדה חיים שם מלכים ונסיכות.
הנסיכה שישבה מולי אמרה משהו בשפה שלא הבנתי למלך שישב על הכורסה הפרחונית הדהויה לידה, והוא נהם איזו נהמה והחזיר את העפעפיים שלו למטה. "את כל הכסף זרקנו על טיפולים" היא הסבירה, וכמו חתול רחוב צולע שעוד מתעקש לרוץ אמרתי "אבל זהו, שאם היתה לכם פוליסת בריאות כמו זאת..."
"אין לנו כסף לזה", היא אמרה.
התכונה הכי חשובה של איש מכירות היא להבין במהירות ובדיוק מי יושב מולו. מה מטריד אותו, מה חשוב לו, מאיפה הוא בא ומה הסיפור שלו. לפעמים הסיפור מסובך, ולפעמים פשוט. צריך רק לדעת לראות אותו. כי בסוף, עם המילים הנכונות אפשר להתחבר לאנשים.
הזקן קם וחזר למטבח, להמשיך לאכול את המרק המתקרר שלו. שתיתי את מה שנשאר מהמים הקרים בכוס עם הידית, אספתי את הניירות, והסתכלתי מסביב על השנים הארוכות של הנסיכה, על כל הגברים ששיחקו בגופה, והיא שיחקה איתם. קראו לה "כלבה" או "מלכה", הטילו את כאבם על השריון שלה, או סתם הוציאו מעצמם את הגברים שחיו בתוכם. ומכל השנים האלו היא למדה רק מה זה גבר, ומה זה כסף.
"מה זה כסף?" אמרתי לה. "צריך לחשוב על העתיד, לא?"
"אנחנו כבר לא צעירים", היא אמרה לי. "אנחנו כבר לא צריכים את זה".
היא כבר לא היתה צעירה כשהיא פגשה אותו. כשהגוף שלה התחיל להיות רך ורופס יותר, כשכבר היה קשה יותר להאמין להבטחות של כל אחד. אבל תמיד בסוף מגיע מישהו שלובש את החליפה הנכונה ואומר את המילים הנכונות. ותמיד יש את המילים הנכונות, והיא ידעה שזה נכון, דווקא בגלל כל מאות השקרים שהיו חשופים מולה בתמורה לשקר שחשפה בעצמה מולם.
הגבר שאיתו הגיעה מהדירות החשוכות של דרום תל-אביב לשיכון המואר של צפון קריית-גת, לסלון עם הספה הצהובה הזאת עם התמונות של הפרחים חסרי הטעם, סיים את המרק הקבוע שלו, והתחיל למצוץ ולכרסם בקול את הגרונות והקורקבנים שנשארו בצלחת.
גבר לא צריך הרבה כדי להיות מלך. הוא יסתפק גם במועט. הוא יסתפק גם במגע שיהפוך יותר זול, כשהשנים עוברות מתוך בשרה של זאת שרומם מעליבותה. הוא יסתפק גם במגע הזול של החלום.
"מצטערת", אמרה לי הנסיכה מצפון קרית גת, מאחורי הקירות של השיכון עם הצינורות והכבלים וכתמי הנזילות שנראים כמו דמעות שקפאו בזמן. "אין לנו כסף לזה".
נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים
באמת שרציתי לגור בדימונה. אבל הבעיה היא שאי-אפשר להבחין שם בין אירוניה לציניות.
הגעתי לדירה בשיכון הישן לקראת ערב. פתחתי את החלון בתקווה לאיזו בריזה שתצנן לי את הזיעה, אבל במקום בריזה שטפה אותי עננת ריח של חריימה חם. ובגלל שבאמת הייתי רעב, עישנתי. אחרי הסיגריה לא היה כבר תירוץ, אז העברתי את התיק לחדר השינה הריק שלי, הפעלתי את המזגן הקטן והתחלתי לסדר את הבגדים בארון העץ החום שהיה שם.
ואז היא נכנסה. היא לבשה שמלה דקה ושחורה, שלמרות שהיתה הכי פשוטה, נראתה כאילו התאימו אותה בדייקנות אינסופית של שמלת כלה לגוף המלא והשמח שלה. השיער שלה היה אסוף בקליפס גדול, והתנדנד בקצוות התלתלים שלו כשהיא דיברה חזק, כדי להתגבר על טרטור המזגן, או סתם כי ככה היא מדברת.
"ברוך הבא בצל שכונתנו", היא אמרה בחיוך. "מה מביא אותך אלינו?"
ניסיתי להתחיל לענות, אבל בדימונה, מסתבר, אסור להפריע לשכנים באמצע הבדיחה. "האוטובוס, אה?"
יצא שחייכתי. וזה היה טוב, כי אז היא אמרה "בוא כפרה, בוא תאכל איתי, אתה נראה רעב".
הדירה של האישה עם החריימה היתה בדיוק כמו שלי, רק מלאה בכל מיני בגדים וחפצים שיש בדירות שאנשים באמת גרים בהן, והחריימה של האישה עם החריימה היה הטעים ביותר שהיה לי - חריף ומלא בכל מיני טעמים שאפשר למצוא רק בזיעת הידיים של נשים שמנמנות בדירה בלי מזגן בדימונה.
אז ישבנו ואכלתי את החריימה, והתלתלים שלה קפצו כשהיא דיברה, והעור שלה הבריק מול העיניים שלי. ואחר-כך שתינו ערק והמשכנו לדבר, ועישנו סיגריות והיא סיפרה לי על דימונה, ועל אבא שלה שהיתה לו חנות דגים באמצע המדבר, ועל אמא שלה שהיא כבר אלמנה, אבל עדיין מבשלת לשניים.
בבוקר הלכתי למתווך כדי לסדר את התשלום. הוא ישב בחנות שלו עם עיגולי זיעה שניסיתי להתחמק מהם בכל פעם שהוא הניף את הידיים כדי לדבר. "רוצה קפה מותק?" הוא שאל אותי וכבר קם להכין.
"איך הדירה?" הוא התעניין כדי להבטיח שלא אריב איתו על התשלום. "מקסימה, אה? כמו שאמרתי לך - שקטה, קרובה למרכז..."
"זה דימונה. הכל פה קרוב למרכז" עניתי. "תגיד, יש בכלל עבודה למתווך דירות כאן?"
"מה אני אגיד לך, זה לא תל-אביב פה. אבל אני מתווך דירות, זה מה שאני יודע לעשות".
"אז תעבור לתל-אביב, שם צריך מתווכי דירות".
"לאאאא תל-אביב גדולה עלי. אני קטן אני", הוא אמר כשהכרס שלו התישבה בחזרה בכיסא החורק והמתקלף. "יאכלו אותי שם".
ואז היא שוב נכנסה, עם שקיות של קניות שהשאירו על האצבעות שלה חריצים מתוקים כמו בעוגיות קורביה. "מותק, עשי טובה תכיני לו קפה", הוא אמר לה, ושנינו חייכנו.
"הרגע הכנת לי", הזכרתי לו.
"עוד פעם הבאת דגים? כל יום נאכל חריימה?", שאל אותה המתווך.
הסתכלתי על המתווך ואשתו, כיביתי את הסיגריה, ואמרתי "תקשיב, אני מצטער, אבל אני לא יכול לקחת את הדירה".
"למה, נשמה?" הוא שאל בקול כמעט שבור. "היא לא טובה?"
"היא יותר מדי טובה", עניתי לו.
ועד היום אני חושב שבעיניו הייתי ציני, למרות שהתכוונתי לזה באמת.
נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים
זכרון של ריח הוא המתעתע ביותר שיש. הוא מופיע ועוטף בלי סיבה, הוא משתק ודוחק לעצמו מקום בלי אזהרה, גם ברגעים הכי לא נכונים.
הגבר שישב מולה שקע במילותיו, והיא הקפיאה על פניה את אותו חיוך שכבר שנים מהתל בגברים כאלה. אותו חיוך שמקשט את החומה האטומה של המילים שהיא לא אומרת. בתוך האורות הרכים וצלילי הרקע של המסעדה המכובדת ביותר ברומא, הגבר המשיך לפאר את הבטחותיו. גם בזה כבר היתה מנוסה מספיק. רק הריח הדמיוני היה עדיין מאיים בפתאומיות שלו. משהו זז בחיוך שלה - לא משהו שגבר כמוהו יכול להבחין בו - כשהיא נטלה את כוסית היין היקר וקרבה אותה אליה, להבריח בריח המרלו המשובח את התמונות שפתאום עלו בה. לבצר את החומה.
כשהיתה קטנה תמיד אהבה את ריח הבגדים של אבא. "ריח של חוצלארץ" הם היו קוראים לתרכובת המדויקת הזאת של אפטר-שייב, מרכך כביסה, ויום ארוך במשרד המפואר. "ריח של חוצלארץ" היא היתה אומרת בקול המתוק שלה, ומחבקת את אבא חזק חזק, כשהוא עוטף אותה בידיו הבטוחות, כדי שהריח הזה יחבק ויעטוף אותה.
גם כשנעלם לפתע מחייה, שהתהפכו בלי אזהרה, המשיך לחיות איתה הריח. והיא חשבה שיעלם בהדרגה, כמו העושר, כמו הרוגע הנעים. שיתחלף במשהו קל יותר, של רהיטים פשוטים ובגדים של יד-שניה. של הנערה הנאבקת שנכבשה מאותה ילדה, של האישה עם המשרד ובושם השגשוג שצמחה מהנערה שהיתה.
אבל הריח לא עזב אותה, כמה שניסתה. ברגעים האלה שאף-אחד לא הכיר בה, כשהיתה פושטת את חליפת ההצלחה ומתפלשת במקומות בהם חי רק ריח האמת הבלתי-נסבל, במסעותיה בין זיעות חמוצות ופינות ספוגות בזבל, בסרחונות המרוכזים של שירותים ציבוריים בתחנות רכבת מכל השפות והצבעים. בכל החומות שבנתה תמיד היה עוד סדק, ודרכו תמיד הצליח להסתנן החור הגדול שחי בה מאז.
את כל החיבוקים שהיו לה, בכל הארצות הרחוקות והקרות, היא פשטה תמיד במהירות. וכמו עכשיו, במסעדה הרומאית הזו, כל הריחות היו זרים לזכרון שלה, המתחדד בלי אזהרה. ריח המרלו האיטלקי היה חסר סיכוי מול כל שכבות השנים המתיישנות האלו.
בדרך חזרה, בין ריח המסעדה לריח הנקיון של המלון, פרשה שוב אל מסעות הרחובות הצדדיים. אל התהום הגדולה ממנה, של פחי האשפה ההפוכים על מדרכות ספוגות בשתן. שם עצרה ושוב ניסתה, בלי הצלחה, לבכות עם הנשימות העמוקות.
אבל ריחות, גם כאלה, הם מפלט חסר סיכוי מול נשימות אמיתיות, כמו של אותה צללית של גבר זר מולה.
הוא התקרב אליה בחושך, בבגדים המרופטים והמטונפים של שוטף הכלים שהוא, והריח התחזק. הריח שספוג בחולצתו המוכתמת, בשערות ראשו הפרועות, בחריצים שבכפות ידיו הבלויות, בשקית הזבל שאחז כדי להרחיק אותה מהדלת האחורית של מטבח המסעדה.
הלב שלה איים לברוח, אבל רגליה הקטנות עמדו מול מבטו הקשה. וכל הריחות של חייה התערבבו בה פתאום מול הצללית הזאת של סוף המסע שלה. מול הגבר שלמרות הכל, מתחת לכל החומות של שנותיו הארוכות, היה ספוג בו אותו ריח חד ומוכר של חוצלארץ.
נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים
לאט לאט הרחובות בבני-ברק מתרוקנים מאנשים. הלואי, היא אומרת לעצמה, שגם אני יכולתי. אבל היא לא מצליחה לכבוש את יצרה, גם כשהיא חוזרת ונשאבת לטיולי השקט האלה של ערבי שבת. השמש נאבקת לשלוח קרניים ארוכות ונמוכות, שכבר לא מצליחות לחמם אלא רק להכות בחלונות ולסנוור. ריח השבת נספג בשמלה הכי צנועה שהיתה יכולה לבחור מהארון הצדדי שלה, השמלה שתצליח להסתיר הכי הרבה.
אבל היא רק אורחת כאן. תמיד עם החלומות האלה על שולחן השבת החם שמולו היא תעמוד מחייכת לצד בעלה, הרב שכולם באים לעצתו, האיש היחיד שידע את נפשה. עוד מעט, כשבאמת תעמוד לידו אשתו האמיתית, החוקית, היא כבר לא תהיה שם.
בבית היא מדליקה לבדה את נרות השבת, מכסה את פניה בידיים החוטאות, וממלמלת עליו. ונדמה שלרגע אחד גם השדים של מדבר חייה משתתקים ביגונם, כשאור הנרות נפגש באור האחרון של הערב, שחודר מהחלון הפתוח.
אחר-כך תשטוף מעליה את כל זה, ותחזור אליו. אשתו שוב לא איתו, והיא, בשמלת החטאים האדומה, שוב תהיה נחמתו. הרחק מנרות השבת ההם, שום דבר בה לא יפריע את סערות ערב השבת הזה, עם האיש האחר, שתמיד יודע את גופה, על מיטת אשתו האמיתית, החוקית.
ואת כל זה יחריד פתאום רעש צופרי הכבאית השועטת ברחוב. "סירנה", הוא יסביר לאשתו שהתקשרה פתאום בטלפון, בפשטות של חולין. והיא תכבוש את אנחותיה לעוד כמה דקות, מול תמונתה המחייכת.
והרב בשולחן השבת יחזק את שירת "אשת חיל" שלו, להתגבר על קול הסירנה הזועקת מרחוק אל פיקוח הנפש, השועטת לכבות את האש שנפלה מנרות השבת הרחוקים.
נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים
