" יש לנו משפחה קצת קשה" זה מה שאמא אמרה.
ובקיצור,
נולדתי למשפחה דפוקה עם עוד שלוש נפשות,
יש לי אבא מכור לסמים ואימא אלכוהליסטית,
אחותי הגדולה פותחת את הרגליים בשביל קצת כסף,
ואני נחשבת להכי דפוקה כי אני חותכת.
נולדתי ב7 במאי 1995 וההורים שלי היו כל כך מסטולים שהם החליטו לקרוא לי סטאר,
הם האמינו שאהיה כוכבת גדולה.
בגיל שמונה הם שלחו אותי למורה פרטי שבעצם אנס אותי,
הוא היה חבר טוב של אבא, כמעט החצי השני שלו,
כשהוא היה מסיים איתי הייתי שוכבת על הרצפה והוא היה תופס אותי מהגרון,
העיניים שלו נצצו כשראה אותי נחנקת לאט לאט,
הוא נהנה לספר לי על החיים הדפוקים שלו ועל האישה שברחה,
הוא לקח הרואין ישר לווריד וקנה פטריות הזיה,
ככה היה מדמיין שאני אותה אישה.
בגיל עשר התנהגתי כמו בת עשרים,
טיפלתי בהורים שלי כשהם היו מחוקים לחלוטין,
אחותי הגדולה הייתה בת 15 ויצאה לחפש אנשים שיתנו לה קצת כסף,
היא הייתה מביאה לקוחות הביתה ולא היה להם אכפת,
הם ישבו בסלון חצי ערומים וצחקו על ימים מהתיכון,
אחרי שהיו מסיימים עם אחותי היא הייתה יושבת בחדר ונחנקת מדמעות.
בגיל שתיים עשרה נתנו לי סיגריה בפעם הראשונה,
שאפתי לתוך הריאות ואחרי שנייה התחלתי להשתעל כמו טיפשה.
הסתובבתי עם ילדי השכונות באותו אזור נידח שגרתי בו,
כל משפחה גרה באיזה בלוק מסכן.
בגיל שלוש עשרה התחלתי לשתות אלכוהול,
צחקתי על עצמי והרבה על אחרים.
אבא שלי פוטר מהעבודה ואימא שלי האשימה אותו שאנחנו עניים,
מאותו היום הם לא מפסיקים לריב.
אחותי התרגלה כבר לעבודה החדשה שלה ואפילו חסכה קצת כסף לקנות לעצמה תכשיטים ובגדים יפים,
ואני הסתפקתי בחולצות עם חורים וכשהייתי צריכה חזייה הייתי גונבת מהבת של השכנים.
בגיל ארבע עשרה הפנמתי סוף סוף שנאנסתי,
איזה בחור אחד רצה להיות חבר שלי דרך פתיחת רגליים,
הסכמתי כי לא היה לי אכפת מעצמי ואז כשהוא נגע ברחתי.
התחלתי לחוות התקפי חרדה ואפילו כשהייתי רועדת על המיטה אף אחד לא בא לתת עזרה.
בגיל חמש עשרה התחלתי לחתוך,
איזה אחת מהשכונה ליד לימדה אותי,
היא תפסה את הסכין וחתכה אותי,
אחד כך לקחתי אותה וחתכתי חזרה,
רק שהגזמתי.
היא הגיעה למיון באותו היום,
היה כתוב על הדוח "התאבדה".
אף פעם לא סיפרתי שאני זאת שהרגתי אותה,
זה היה בטעות.
אז התחלתי לחתוך, ולחתוך,
קיוותי שזה יהרוג אותי כמו שזה הרג אותה.
משום מה אף פעם לא היה לי את האומץ להחדיר את כל הלהב עד לסוף,
אז נשארתי בחיים.
בגיל 17 עברתי לבית ספר אחר,
אבא מצא עבודה חדשה ואימא התחילה לעבור שיקום.
אחותי הגדולה עברה לגור אצל הסרסור שלה וניתקה קשר עם המשפחה,
ואני התאהבתי באיזה אחד מהשכבה.
מפה לשם היועצת מצאה חריטות על הזרוע שלי באמצע בחינה,
היא הוציאה אותי מהכיתה.
ישבתי בחדר שלה והיא שאלה אותי מה יש לי על היד,
רציתי להתגאות במעשה ידי,
אז הורדתי את החולצה,
והראיתי לה את כל הצלקות המכוערות והחתכים החדשים עם השם של אותו בחור שחיבבתי,
" להראות לך איך עושים את זה?" שאלתי, אולי חייכתי יותר מדי
ובגלל זה היא התקשרה למשטרה,
אימא שלי הגיעה בריצה כששמעה על מה שקרה.
ומפה לשם מצאתי את עצמי בחקירה.
אז התחלתי לספר מה קרה מאז שנולדתי,
התחלתי לספר על המשפחה הדפוקה,
ועל האנס הבן זונה,
ועל כמה שאני דפוקה,
ועל זה שאימא שלי כלבה,
וכמה שאני שונאת את עצמי,
כי הרי אני אשמה.
והם ניסו לגרום לי לחייך,
והם דיברו ודיברו על אושר, ושמחה, וחיים טובים,
ואני זוכרת רק מילים קטועות ובלבולי שכל,
כי כבר התנתקתי ולא הייתי שם.
הרי לא סיפרתי להם שלקחתי כדורי הרדמה במכה,
בשירותים,
שנייה לפני שלקחה אותי המשטרה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
