טוב, אי אפשר לומר שלא הזהירו אותי בחנות הספרים: זה ספר בנות, תתייחס בהתאם. ובכל זאת: אכזבה רבה, בעיקר משום היותו רב-מכר. ראשית, בלי קשר לבנות או בנים: כתיבת הספר בגוף ראשון ובזמן הווה עיצבנה אותי מהתחלה. הכתיבה בגוף ראשון אמנם מקרבת אוטומטית בין המספר לקורא ויש הזדהות, אבל יש גם חסרונות לא מעטים, כמו: חוסר הידיעה מה הסביבה חושבת על המספר (שהוא בד"כ גם הגיבור). וכך, הספר הופך מיד למעט "שטוח" ועלול להיות משעמם. כתיבה בגוף ראשון היא מסובכת, ואינה מומלצת למחבר/ת טירון/נית, כמו כאן. גם השימוש בזמן הווה, לאורך כל הספר, משבש לנו לגמרי את הזמנים. אין לנו וודאות מתי בעצם זה התרחש. אני נאלצתי להפוך לי בראש את ההווה לעבר ורק כך יכולתי לחדור לראשה של הגיבורה, אבל זהו תהליך מתיש ומיותר. השימוש בזמן הווה מקובל לרוב רק לסירוגין, כשמשלבים מכתבים או ציטוטים חשובים. העלילה עצמה, (מה לעשות, ספר בנות) היא עלילה של רומן רומנטי ולעיתים גולשת לרמה נמוכה של רומן למשרתות, כאשר אתה ממש יודע מה עומד לקרות ואין הרבה טוויסטים בעלילה. נקודת האור היחידה היתה בהכנסתה של רוחה של האם המנוחה - לתוך הסיפור. אם המחברת היתה מעמיקה מעט באלמנט זה, ואולי אף הופכת את הז'אנר מרומנטי למיסתורי - היא בהחלט היתה מוסיפה מימד מעניין לספר. חבל, וחבל על זמנכם, ללא קשר למיגדר שלכם....

ההתחלה די מאכזבת: הסופרת קופצת מדי פעם לעברו של אלכסנדר שזה תמוה מאוד. כאילו שכחה לציין את הפרטים בספר הראשון (פרש הברונזה) ועכשיו היא מוסיפה אותם. גם אם יש מידע חדש שהוסיפה - העובדה שזה קרה בעברו ושבינתיים ידוע לנו מצבו הנוכחי - מוציאה כל טעם לקרוא תוספות אלה. התוצאה היא שצריך לדלג על עמודים שלמים (כי ברור שכולם יקראו את הספר רק אחרי שקראו את פרש הברונזה). גם השימוש החוזר בחומר מהספר הראשון שבא כביכול להביא מחשבות או השוואות לכל מיני מצבים מהעבר - ממש מתיש. פשוט דילגתי. גם מוכרת הספרים בחנות סטימצקי סיפרה שדילגה על החומר המתיש והממוחזר הזה. *** כמו בספר הראשון, אפשר היה להסתפק בספר דק בהרבה מ-600 העמודים ולחסוך הרבה עצים ביערות הגשם *** יש גם חלקים בספר, שבהם המחברת קופצת הלוך ושוב, כל פרק, בין עלילות אלכסנדר וטטיאנה, כשאינם ביחד. הקפיצות האלה קוטעות את רצף העלילה. מתי סופרים ילמדו שקפיצות תזזיתיות כאלה, בין שני מוקדי עלילה, רק מעצבנת את הקורא הממוצע??? קבצו יחד כמה פרקים אודות כל מוקד וחיזרו אחרי כמה פרקים למוקד השני. רק לקראת סוף הספר, העלילה ממש מתעוררת לחיים וזורמת. הערך המוסף היחיד של הספר: מעקב צמוד למדי אחרי האירועים ההיסטוריים בסיום מלחמת העולם השניה. לדעתי - החמצה ענקית, כמו בספר הראשון בטרילוגיה. זהו. אין לי כבר כוח לספר השלישי בטרילוגיה. אולי ככה אציל כמה עצים מהשמדה...

נתתי כוכב אחד בלבד - בגלל גודל האכזבה. "רב מכר עולמי" ועוד תארים וכתרים שקשרו לספר, אך מסתבר - ללא הצדקה. התסכול מתחיל מיד בפתיחה, כשמתברר לך שהסופרת החליטה לשגע את הקורא ולגרום לו ממש סחרחורת - עד כדי איבוד חווית הקריאה לגמרי. לא רק שהסופרת הולכת קדימה ואחורה בזמנים, אלא גם משלבת, לסירוגין, כמה דמויות, הגיבורות, שכל אחת מספרת את סיפורה מנקודת מבטה, וכך, גם כשאתה סוף סוף מתחיל להבין או להזדהות עם הדמות - הסופרת קופצת לגיבורה אחרת. אתה יוצא מבולבל ומתוסכל לגמרי. אי לכך, החלטתי להתחכם למרשעת - לקחתי דף נייר ורשמתי לי את כל פרקי הספר עם שמות המספרות ותאריכיהם (הנחמה היחידה היא שלכל פרק מצורף תאריך התרחשותו). ואז, התחלתי לקרוא לפי סדר הזמנים. וככה, גם אם כל פעם גיבורה אחרת מספרת את סיפורה, לפחות יש רצף זמנים ואירועים הגיוני. נקודה חלשה נוספת - חוסר אמינות בפרטים די משמעותיים: ראשית, אני מוחה בשמן של כל הנשים בעולם, על כך שהסופרת מציגה את כל גיבורות הספר כטיפשות, פתיות וחסרות אונים (למעט הסיום). אז כמובן שיש נשים כאלה במציאות, וגם גברים, אך רוב הנשים בכל זאת מפעילות את הראש. סופרת שוביניסטית. חוסר אמינות יש גם, למשל, כשאחת מהגיבורות, שנמצאת תחת השפעת אלכוהול תמידית, "שוכחת" חוויה מאוד משמעותית ורק "במקרה" (ללא כל סיבה אמיתית) - היא נזכרת בכך. כמה חבל שאין יורשים לאלפרד היצ'קוק. היה ונשאר במאי ואמן סרטי המתח המוכשר ביותר. ההשוואה של ספר זה ל"חלון אחורי" היא ממש בגדר חילול הקודש. לא אגלה כמובן את הסוף, אבל אל תצפו לסוף גאוני... אז למה הספר כל כך מצליח? רק אלוהים יודע. אולי הטריק העלוב הזה, של ערבוב דמויות וזמנים עושה את זה למישהו - אבל אני מעדיף תענוגות אחרים.

ספר מתח בלשי די בינוני. הוא נפתח בסערה בעלילה מרתקת, אבל אז כנראה אבדו למחברת מקורות ההשראה שלה. בערך ממחצית הספר ועד סופו לא קורה הרבה. במקום זאת, מתחיל שימוש מוגזם בקלישאות של ספרים בלשיים, שלקראת הסוף פשוט יוצאות מהאף. יש פה החמצה אדירה של המחברת לרקום תפניות בעלילה, אלא שהמחברת כנראה נרדמה על המחשב - וכשהתעוררה בבהלה לקול צלצול הטלפון של הסוכן או הוצאת הספרים, מיהרה לסיים בצורה מאכזבת. חבל. מצד שני, ראוי לציון השימוש שהכותבת עושה בהצגת עולמן הפנימי של הדמויות ומחשבותיהן. כשכותבים בגוף שלישי, יש נטיה להציג את הדמויות בצורה שטוחה וחיצונית, כאשר רק הגיבור/ה זוכים להצגת מחשבותיהם בפירוט. פה יש שימוש מעניין עם כניסה לראשיהן של כל הדמויות. מעניין. ובסיכום, עדיין לא ברורות לי המחמאות שהספר קיבל בעיתונות. אין כל הקבלה בין התשבחות לרמה הבינונית של הספר.

זהו בהחלט ספר טוב מאוד, אך היה יכול להיות מצויין, אם המחברת היתה מקצצת חלקים נרחבים ממנו. הפתיחה מעולה וכן הסיום, אך ביניהם משתרעים מאות עמודים מיותרים, שבהם מתארת המחברת שוב ושוב את תנאי החיים בתקופת המצור על לנינגרד במל' העולם השניה. ניתן בהחלט לקצר גם את הפרקים המתארים את תקופת האהבהבים של שני גיבורי הספר, כולל תיאורים היורדים לרמה של רומן למשרתות (הרומן הרומנטי) - בלי שום התקדמות משמעותית בעלילה. אהבתי את הקטעים המשלבים פלאשבקים שחולפים במחשבתה של הגיבורה, טטיאנה. שווה בהחלט.

אחד הספרים המופלאים שקראתי מעודי. עד כדי כך שכאשר סיימתי אותו, כבר הייתי מוכן לקרוא אותו מתחילתו. שוב אנו נוכחים לדעת שמאחורי כותרות החדשות והמראות בטלויזיה או באינטרנט - קיימים חיים שלמים של אנשים קטנים-גדולים, שרק לאחר שאתה מכיר את חייהם ונקודת מבטם מקרוב - משתנה גם דעתך ונקודת השקפתך על אותו מקום, במקרה זה: אפגניסטן השסועה והמדממת. למען האמת, תחילת הספר די משעממת וכמעט גרמה לי לנטוש אחרי כמה עמודים. רק המוניטין שיצא לספר דחף אותי להמשיך, ואכן לא התאכזבתי. הספר פותח בתיאור ילדותם של שני ילדים, במציאות לכאורה אידילית ופשוטה. לאט לאט מתגלים קשיים ומתגלות סכנות, ובעיקר תקרית קשה שמקרינה על המשך הספר, ממש עד סופו. ממליץ בחום.