ביקורת ספרותית על מחול העקרבים מאת שפרה הורן
ספר בסדר

---

חומרי הגלם של הספר מבטיחים רבות - אהבה, מוות, התחשבנות עם העבר עיוורון כלפי ההווה ועתיד פתוח. יחסי יהודים-גרמנים מהווים כר פורה לסיפורים, מסרים ולקחים. על כריכת הספר כתוב כי שפרה הורן בוראת מעין אנדרטה לשתי ישישות פליטות שואה שגרו במוסך ברחוב בירושלים וסבלו מהתנכלויות ילדי השכונה. הסיפור שבראה הורן מצליח לעניין, במיוחד בחלקו השני של הספר, כאשר לקורא מתחוור כי העלילה הרדודה ומרובת הקלישאות אכן תתקדם לקראת סוף כלשהו. אני מודה שהסתקרנתי לקרוא מה עוד תעולל המחברת לברואיה, בעלילה שאינה מצליחה לגרות יותר מדי את המחשבה.
יש גם יוצאים מן הכלל כמובן כגון החלטתו של הגיבור אוריון , מספר הסיפור, ליסד ספריה ניידת שתאגור את הספרים שנשרפו ע''י הנאצים ב-10 במאי 1933 כדי להנציח את זכרה של "סבתו" יוהאנה ומיד לאחר מכן נזכר המספר בגילוי ספרים בעלית הגג, ספרים כתובים בערבית. אימו מסבירה לו שהם הושארו שם ע'י בעליהם הקודמים. אוריון בן ה-7 מראה את הספרים לאביו של חברו הטוב גולן והלה מבאר לו: "בבתים האלה גרו אנשים מלומדים שקראו הרבה ספרים ובחורף הראשון שלנו בבתים האלה, עוד הרבה לפני שנולדת, הבערנו אותם במדורות כדי שנוכל להתחמם ולבשל. כי כלום לא היה לנו אחרי המלחמה. כלום. אפילו לא עצים למדורה". האם הסופרת מרמזת למשהו?
אבל הסיפור ממשיך כבדילוגי העקרב קדימה ואחורה. אין כמעט דיאלוגים בין הדמויות. חסרונם של אלה דן, בעיני, את הספר לבינוניות משמימה. כך גם השאלה מה יעלה בגורלו של רומן בלתי אפשרי לכאורה בין המספר, שגדל על איבה לגרמניה, לבין גרמניה צעירה הבאה לכפר על חטאי העבר. גם כאן מעבר לתיאורי אהבה ומין, הסוגיה הכללית אינה זוכה להתייחסות מעמיקה.
השורה התחתונה: הספר בסדר. אפשר שירושלמים ימצאו בו עניין רב יותר. סך הכל – בינוני.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על מחול העקרבים