אם נמאס לך מספרים רציניים או מותחים או סתם ארוכים.
אם נראה לך שהחיים שלך מסובכים ומלאי תקלות.
אם אתה מחפש הסחת דעת מכל אלה
וגם אם לא

אני ממליץ לך לקרוא את עלילותיו של המחבר בספריו השונים (לפחות שלושת אלה שתורגמו) ולהנות משעה קלה של שעשוע וצחוק קל.

התרגום מצוין ומחפה על הפער בהכרת מטבעות הלשון הבריטיות.

האם אתם רואים את עצמכם כאופטימיים? מאושרים? האם אתם מדמיינים את העתיד כטוב יותר עבורכם?
לפי טלי שרוט, פסיכולוגית וחוקרת מוח התשובה היא כמעט בטוח חיובית. לטענת שרוט יותר משמונים אחוזים מהאנשים לוקים ב"הטיית האופטימיות", הנטייה להעריך יתר על המידה שיקרו דברים טובים, ולהעריך בחסר שיקרו דברים רעים.
שרוט מסבירה זאת בכך ש"היכולת החריגה של המין האנושי להביט לעתיד הגיעה עם מחיר כבד, ההבנה שיום אחד נמות...המודעות למוות עצמה היתה אמורה להוביל את האבולוציה למבוי סתום. הייאוש היה אמור להפריע לתפקוד היומיומי ולעצור את כל הפעילויות הדרושות להישרדות והתפתחות. למעשה, הדרך היחידה שבה חשיבה על העתיד יכולה לשרוד לאורך האבולוציה היא רק אם היא באה יד ביד עם אופטימיות עיוורת".

כל ההסברים הללו של שרוט הגיוניים מאוד אבל לא תואמים את המציאות, לפחות לא בקרב האנשים שאני מכירה. פחד מזיקנה, מחלות, מלחמות, גירושין ושאר מרעין בישין מעסיקים את מוחם של רוב האנשים הסובבים אותי. מספיק להיזכר בביקורת של אלון על "הפרטיות האיומה של מקסוול סים" כדי להבין עד כמה. ובכל זאת, שרוט טוענת שאנחנו לא מסוגלים לדמיין בפרטים מאורעות רעים בעתיד. הייתי יכולה להצדיק את שרוט אילו המחקר שלה היה נערך נניח בשוודיה, אבל כישראלית לשעבר חלק מהמחקר נעשה דווקא בישראל. מוזר. ביחוד תחת צילו של האיום האירני. היא כפי הנראה מזמן לא קראה איזו כותרת בעיתון ישראלי.

ובכל זאת, למרות מה שכתבתי עד כאן, הספר מכיל גם תובנות מרתקות. שרוט בודקת האם הדברים שאנחנו חושבים שיגרמו לנו לאושר אכן עושים זאת. מסתבר שלא. אחת הדוגמאות המדהימות היתה שאנשים סבורים שילדים יגרמו להם לאושר, ועם זאת תוצאות המחקר הראו בבירור שאנשים אומללים באופן משמעותי אחרי לידת ילדם הראשון, ואומללות זו מגיעה לשיאה בגיל ההתבגרות של הילדים. בררר. עכשיו בטוח שאני לא צופה שהעתיד הקרוב יהיה אופטימי...

התופעה הזאת מרתיחה אותי תמיד, כל פעם מחדש. לא משנה בכמה ספרים אקרא עליה, בכמה סרטים אראה אותה או בכמה הצגות אצפה בשחקנים שמגלמים אותה. אני תמיד אתעצב, אכעס ואתצבן מחדש. אני מדברת על תופעת ההשפלה- אנשים מתנשאים וחסרי רגישות, שמשפילים אנשים אחרים, שלדעתם הם "פחותים" מהם. לא בגלל שאלה פגעו בהם. לא בגלל שהם עשו להם משהו- סתם כך, בשביל הבידור האישי שלהם. בשביל "הרגשת הכוח" המדומה.
אבל היה בספר הזה משהו שונה- הוא השפיע עליי ותיאר לי את התופעה הנוראה הזו באופן החזק ביותר.
דריה לבנה היא ילדה "שקופה"- חבריה לכיתה לא מתייחסים אליה ונזכרים בה רק אם היא יכולה להועיל להם. המילה "שקופה" גם מתארת את פגיעותה ורגישותה הרבה של דריה- היא שקופה כמו זכוכית-היא לא צבועה ,ואם פוגעים בה היא נשברת לרסיסים.
בספר יש דגש על בדידותה של דריה, על ההשפלה הזוועתית שחוותה בפני כולם, ועל ההתרוממות וההשתקמות שלה, למרות הכל.
בעקבות קריאת הספר הזה, גמלה בי ההחלטה: אם אראה כאלו דברים- אני לא אתן לזה לקרות! אומנם, לא הייתי עדה להשפלות בסדר גודל כמו של דריה- למרבה המזל, זה לא רווח בבית ספרי, אבל לפעמים אני כן שומעת "עקיצות" ודיבורים לא יפים אחד כלפיי השני.
והצלחתי. הייתי נוכחת כאשר מישהי מכיתתי שילחה "עקיצה" עסיסית אל עבר חברה טובה שלי. אמרתי לה שתעזוב אותה במנוחה ושלא תתערב בחיי אחרים. היא באמת הפסיקה, ומבט התודה בעיני חברתי היה שווה הכל.
לסיכום, אהבתי מאוד את הספר. מאוד מומלץ, ומלמד שגם אם נדמה שהחיים מלאים בירידות- כמו שדריה חשבה- תמיד, אבל תמיד, יש הזדמנות לעלות... :)