"הוא חושב שהוא קשוח," אמר הנרי לג'יי די.
"חושב את עצמו למשהו רק בגלל שיש לו איזה תעודה בכיס," אמר ג'יי די להנרי.
"אני קשוח, אני חושב את עצמי, ונמאס לי לדבר אתכם," אמרתי" (עמוד 40).

הספר "מלכים ונסיכים חיוורים" מאת רוברט ב. פארקר (הוצאת זמורה-ביתן, 1994), הוא ה-14 בסדרת הספרים שכתב אודות ספנסר, גיבורו הראשי של פארקר. פארקר פרסם ספרים רבים אודות ספנסר ורעיו וממש לא מוכרחים לקרוא אותם לפי הסדר. בניגוד לסופרי מתח אחרים פארקר כותב על ספנסר רק בגוף ראשון. כמו המחבר ספנסר חי ופועל בעיקר במרחב בוסטון. הוא יליד ואיומינג, ולפני לימודיו בקולג' שירת בצבא ארצות הברית באוגדת חיל הרגלים הראשונה, ועדיין סובל לעיתים מתסמונת החייל המשוחרר: "לפני הספרייה חנתה ניידת כחולה בהירה של משטרת ויטון, מאחורי מכוניתי, ושני שוטרים במדים נשענו על מכוניתי בזרועות שלובות, כובעיהם נטויים מעל מצחיהם כמו מדריכי טירונים" (עמוד 39).

בעת לימודיו האקדמאיים עסק בספורט: "מצד שני, אני מוכנה להתערב שהיית פעם ספורטאי," אמרה. "לא נולדת עם אף כזה."
"הייתי פעם מתאגרף," אמרתי" (עמוד 26). בהמשך דרכו שירת כבלש משטרה: ""פק"מ הילי מספר שאולי תוכל לעזור בעסק הזה," אמר. "הוא מספר לי שהיית שוטר."
"ומספר גם שקרעו לך את התחת והעיפו את החצאים לכל הרוחות." הוסיף הנרי" (עמוד 83). לאחר מכן נעשה ספנסר לחוקר פרטי. עד כאן יש לנו את החוקר הקלאסי. עוד גיבור שנתפר למידות שקבע ריימונד צ'נדלר יוצרו של פיליפ מארלו האלמותי והאולטימטיבי, שאף בלש שנכתב לפניו ואחריו לא הצליח להאפיל עליו. אבל ספנסר שונה במקצת. את חייו הוא מחלק עם סוזן סילברמן, פסיכולוגית המרצה בהרווארד, ויש לו שותף, הוק שמו, יוצא ליגיון הזרים הצרפתי. הוק הוא כל מה שספנסר לא – גבוה, שחור, שתקן וקטלני במיוחד.

עלילת ספר זה נפתחת כאשר גרט קינגסלי, עורך העיתון ה"סנטרל ארגוס", שוכר את ספנסר בכדי לחקור את מותו של כתב העיתון, אריק ולדז, שנרצח ביריות אקדח לאחר שנשלח לרחרח אחר סחר קוקאין בוויטון, עיירה בלב מסצ'וסטס. המשטרה המקומית בראשות ביילי רוג'רס אינה משתפת פעולה. רוג'רס אף טוען כי ולדז, חובב נשים נרצח על-ידי בעל קנאי:
"ביילי," אמרתי, "אני מבין איפה אתה עומד. לפי דעתי אתה עומד בתוך ערימת חרא, אבל אני מבין את זה. מצד שני, אתה מוכרח להבין איפה אני עומד. באתי הנה ברוח ידידותית, אפילו באדיבות מקסימה, עם הרבה הערכה לניסיון שלך באכיפת חוק, וביקשתי ממך לעזור לי לפענח רצח שהתרחש בתחום השיפוט שלך, ושאתה לא פענחת. אתה אומר לי ללכת להזדיין. עכשיו, אם אני חוזר למעביד שלי ואומר שניסיתי לפענח את הפשע אבל ראש המשטרה אמר לי ללכת להזדיין, איזה מין מכתב המלצה אתה חושב שהוא ייתן לי לקראת העבודה הבאה שלי?
"אני לא שם קצוץ," אמר רוג'רס.
"אני מאמין לך, ביילי. נדמה לי שזאת סיסמת המשטרה שלכם. אבל לי זה לא עוזר. מה שאני חושב לעשות זה להמשיך להסתובב במזבלה הכפרית הזאת ולברר מה קורה, ואולי, בגלל שאתה לא נחמד, אולי אני אוכיח תוך כדי כך שאתה שלומיאל ולא-יוצלח" (עמוד 24).

כאשר פיליפ אסטבה, סיטונאי ירקות קולומביאני מצליח, הנחשד כסוחר סמים, מאיים עליו, ספנסר משער שאולי אין זו עיירה קטנה רוגעת אלא מרכז סחר סמים בצפון-מזרח ארה"ב. מקרי רצח נוספים, המתרחשים בעת החקירה, משכנעים את ספנסר שעליו להזעיק את ידידו, הוק, ואת אהובתו סוזאן, הפסיכולוגית החכמה, שהבנתה במניעי אנוש גורמת לספנסר להטות את המרדף מקוקאין לעבר יצרים פשוטים יותר כמו קנאה, תאווה ושנאה. הדיאלוגים שנונים, הסיפור מעניין וקריא מאוד. פארקר יודע לכתוב וגם מלאכת התרגום של לוטם מצוינת.

ספנסר יודע את העבודה. הוא הקשוח שבקשוחים, מילה שלו היא מילה, וכשהוא מתחיל בחקירה הוא כמו כלב בולדוג הנועץ שיניו בעצם. לא מזיק גם שהוא שנון, חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן הבקי בשיטת ה"שלוף-דרוך-תירה": "אני הכנסתי לכלב קרס שמאלי ושלפתי את האקדח ביד ימין. פגיעת אגרופי הפכה את הכלב באוויר והוא נפל לרגלי סזאר, ושם נשאר. יריתי בפליס כששלף את האקדח מכיס מכנסיו האחורי" (עמוד 188). מנגד ספנסר הוא לא הפרש הבודד העושה זאת בעצמו. הוא נזקק לעזרה ולחום ואהבה, ובכך הוא שונה מדמויות אחרות בז'אנר דוגמת ריצ'ר המאוחר ומארלו המוקדם יותר. אולי הוא אפילו אנושי. בלש כמו זה שכתב צ'נדלר קשה למצוא. עד שאחד כזה יציג את עצמו נסתפק בספנסר (ובריצ'ר כמובן). מותח, קליל ומבדר. אפשר בהחלט.

האם מותר לכתוב "ביקורת" על ספר כזה? עזבו ביקורת, אפילו סקירה או חוות דעת? האם ניתן לדון על זרימה, אורך הפרקים או משלב? מי שמנו?

יש קלאסיקות גדולות ורבות שעמדו במבחן הזמן: טולסטוי, דוסטוייבסקי, פלובר... האם הספר הזה יעמוד במבחן הזמן? לא יודעת, אך אני יודעת שאעשה את כל שביכולתי על מנת שכך יהיה, בחזקת "...והגדת לבנך.."

הוריי אמי, שניהם היו ניצולי שואה. סבא שלי הצטרף לפרטיזנים בגיל 14 לאחר שהצליח להמלט מגטו. הוריו וחמש אחיותיו הקטנות נרצחו שם. סבתי הייתה "סתם" ניצולת שואה שנאבקה עם ילדים אחרים על קליפות של תפוחי אדמה שגויים זרקו לחזירים. מגיל צעיר מאוד (צעיר מדי) שמעתי על הזוועות. ידעתי על קיומו של אושוויץ, שמעתי רעיונות עם ניצולים וראיתי סרטים דוקומנטריים. נראה לי כי לרובנו ידע זה או אחר על המקום הזוועתי הזה. עם זאת, הספר הזה מעביר את החוויה בצורה אחרת, אינטימית כמעט!

פרימו לוי, כימאי איטלקי בן 24 נתפס ע"י מיליציה פשיסטית בהיותו פרטיזן ונשלח לאושוויץ. כיצד הוא שרד את התופת? המון צירופי מקרים. באותה מידה יכל היה לא לשרוד, מעט מאוד היה תלוי בו.
שלב אחר שלב, מתאר לוי את תחתית השאול שמורכבת משגרה יומיומית, מלאת חוקים אבסורדיים, ייאוש, רעב, תחושת תבוסה ואיבוד צלם אנוש. הוא מרבה להעלות שאלות וממעט בתשובות. אף על פי כן, ניתן לראות ניצוצות של אנושיות גם במקום הקודר ביותר עלי האדמות. הרגעים הקטנים בהם משיגים רבע מנת לחם, מצליחים לגנוב קצת בנזן מהמפעל, מקבלים דרגש משותף עם חבר, רגע של אנושיות מצד פועל-אזרח. כל אלה מצליחים לתת תקווה למעטים שעדיין מצליחים לקוות.

פרימו לוי מספר בגוף ראשון את קורותיו באושוויץ, בו שהה כשנה ופרק אחרון מוקדש לעשרת הימים שבין מצעד המוות לבית שחרור המחנה על ידי הרוסים. זהו בעיני הפרק המצמרר ביותר.

קראתי על הספר ביקורות נוקבות. שהוא פשטני, שהוא מזלזל בקוראיו, שהוא סתם איזו נפיחה של ישראליות שתופסת טרמפ על גלי הנוסטלגיה לתקופות טובות יותר.


חרא על זה.


עוד לא סיימתי. אני בעמוד 576, ואני פשוט לא יכול להתאפק, אני חייב לכתוב. עוד מאה עמודים נשארו לי, אולי יותר, אני לא מעז לבדוק.


מהו המבחן אצלי לספר טוב? כל עמוד שאני קורא, אני מצטער שקראתי אותו, כי זה היה רגע מופלא, והוא עבר, והחוויה של לקרוא אותו לא תקרה שוב, לא בקרוב בכל אופן.
חלק מהעמודים כאן הם בגדר יצירת מופת בעיניי. יש בספר פסקאות שאי אפשר לזקק מהן משהו טוב יותר, נכון יותר, מדוייק יותר. כמו שירה.
אני יודע שהסופרלטיבים כאן עלולים להיראות מוגזמים, אבל זאת ביקורת שנכתבת תוך כדי קריאה, כשאני עוד נרגש מעוד משפט גאוני, מעוד אמת אחת, מבהיקה בפשטותה. אני כותב כאן את ביקורת המסעדות בזמן לעיסת הסטייק של המנה העיקרית, עם מזלג ביד אחת ועט בשנייה.

נכתבו ספרים רבים על סיפורי התבגרות, על נערים, הפיכתם לגברים, לאנשים, חיפוש עצמי, כל זה. אבל, לא קראתי מישהו שמצליח לתאר את זה כך, כלאחר יד, בדומה לסיינפלד, שבה סדרה שלמה, תשע עונות על כלום הפכו את העולם של שנות התשעים למשהו מזוקק ומדוייק, ולפיכך גם מצחיק - כי כולנו מצאנו חלקים מעצמנו שם גם בתוך כל הטירוף של הסדרה, וזכינו להבנה שהיופי בחיים נמצא בדברים שקורים "בין". אלוהים קיים בדברים הקטנים, בתכונות הפעוטות המעצבנות שקיימות בנו, חוסר השלמות שלנו, ואיך כל הדפקטים מתחברים וזוהרים דווקא באינטראקציות שבין אנשים דפוקים.