לא ציפיתי ליצירת מופת ואכן גם לא קיבלתי אותה...

כאמור, הספר הזה הוא מן אחרית דבר משעממת למדי שניתן לוותר עליה.

אני מעריץ את ליאן ארן ומבחינתי הספר הזה לא לוקח חלק בסדרה הנפלאה הזו.

הבטחתי לחברים בסימניה לכתוב מדוע לדעתי הספר הרביעי בסדרה נחוץ, למרות שהסדרה אמורה להיות טרילוגיה (סדרה בת שלושה ספרים).
הספר השלישי מתאר את סיום עלייתו של הגיבור (טקאו) לידי גדולה ואת נישואיו לאהובת ליבו. סוף טוב הכול טוב.
האומנם ?
אבל מה עם השגרה של חיי הגיבור לאחר שהשיג את מבוקשו, או של השליט לאחר שעלה על כס שלטונו.
בכך עוסק בדיוק הספר הרביעי. הוא מתאר את חיי השגרה היומיומיים המגיעים (באופן טבעי יש לומר) למי שחייו היו לא שגרתיים, עד שהשיג את מטרתו.
למרות שהגיבור משל בארצו, לצד אשתו, בחכמה ובטוב לב, שנים רבות, הרי שיש לו דאגות רבות, הנובעות מחיי השלטון שהוא בחר לקחת חלק בהם.
סוף הסיפור הוא בלתי נמנע (לדעתי) ואחריו לא נותר למחברת אלא לחזור לתחילת הסיפור (לספר הראשון בסדרה) ולהסביר מהם האירועים שגרמו ללורד אוטורי להציל את הנער טקאו מלכתחילה. הצורך הזה של ליאן הרן לחזור אל התחלת הסיפור, הוליד את הספר החמישי בסדרה.

הספר הזה הסוגר סופית את עלילת האוטורי, מראה עד כמה סופרת/הוצאת ספרים תעשה הכל כדי לסחוט עוד חופן דולרים מהקוראים הנאמנים.
הספר ארוך יותר מהקודמים והעלילה פה הרבה יותר מעניינת וחדשנית אם כי בורחת מהמאפיינים של הטרילוגיה שהוא אמור להמשיך. בייחוד במאיה שהופכת לחתול. הבריחה הזאת קצת מרחיקה את הקורא מהלך התקופה.
כמו בספרים הקודמים, גם פה מופיעים מוטיבים של רצון להחלפת שלטון, תחמנות, נישואין, קרבות ובריחה. החידוש הפעם הוא תחרות הקשתות שדי מצליחה להגביר את המתח.
לגבי הנבואה למרות שרוב הקוראים בשלב זה יודעים אותה בעל פה גם אם מעירים אותם ב4:00 בבוקר, עדיין גם פה היא חוזרת ונאמרת ללא הרף. זה הופך ליותר ממטריד עד סף המעצבן לקרוא אותה שוב ושוב.
אני מסוג האנשים שאם אני מתחיל לקרוא סדרת ספרים, חייב לסיים אותה.
לכן עבורי, הדבר הכי טוב בספר הזה הוא שהוא סוף סוף מסיים את הסאגה הארוכה הזאת.
לסיכום, עלילות האוטורי כקו עלילתי, התחיל יפה מאוד בספר ההקדמה(ספר חמישי) והראשון אבל שאר 3 הספרים אחריו בעיניי, מיותרים להפליא.
לו הסופרת במקום להוציא ספר כל שנה, הייתה יושבת עוד קצת על הספרים והעלילה ומשפרת אותם, אזי הספרים הללו היו מקבלים ציון גבוה ומקום של כבוד אצלי.
כנראה, שהשיקולים שמאפיינים עד כה את המאה ה21 של תרבות הnext והexitים שסוגדים למינימום השקעה, כמות על איכות שמתבטאת בהוצאת כמות ספרים גדולה בצורה המהירה ביותר כדי לתפוס את המומנטום ולגרוף כמה שיותר מהר, היו יותר חזקים בהחלטות של הסופרת.

כמו כל ספריה של ליאן הרן, הספר הרביעי משובח, מעניין, סוחף ועושה חשק לנסוע ליפן. הסוף שלו טראגי ועצוב ועם זאת - צפוי. מומלץ לחובבי הז'אנר.

קראתי את כל הארבעה,אני בוודאות יכולה לומר שהראשון והשני מצויינים (לאוהבי הזאנר כמובן)השלישי היה טוב .
הרביעי חלש לעומת אחיו הראשונים אבל בסדר ,הסופרת התחייבה לסגור הסאגה וסגרה אותה אם כי היה נראה שהכתיבה היתה מאולצת ,משום מה כמו שהדד ליין למו"ל כנראה גרם לה להוציא תחת ידיה משהו מהיר ומאולץ ולא משהו מיוחד כמו הראשון.בעיה ידועה של סופרים שההצלחה גורמת למו"ל ל"עמוד לסופרים על הראש".
לאחרונה זאת נראית בעיה של סופרי הטרילוגיות והסדרות ,ונראה לי שאני אתחיל להוריד במינוני הקריאה לז'אנרים מסוג זה.

הנאה צרופה

הסיום של הספר הזה, שמבחינתי מסמל את סופה של סדרת ספרים אהובה עד מאוד (אני קראתי את הספרים לפי סדר כמעט כרונולוגי ולא לפי סדר יציאתם)
היה מבחינתי רגע די עצוב
כי הבנתי שאני לא אקרא עוד על קורות טקאו קאדה ועלילותיהם.
נהנתי מכל רגע בקריאה של הספרים האלה

ארבעת הספרים על האוטורי הם יצירה קסומה והנאה צרופה.
חבל שאין המשך חמישי.
כל באי ביתי שנגעו בו לא הצליחו להתנתק עד לאחרון.
מומלץ בכיף.

זהו ספר רביעי בסדרה והאמת כמו במקרים רבים אחרים - ספרי המשך מאכזבים במידה מה. העלילה נמשכת כאילו בכוח למרות שהסוף הפתיע ומכיוון שאינו סוף הוליוודי שיפר קצת את ההרגשה. העטיפה יפה מאוד כמו גם בספרים הקודמים.

ספר מיפן של פעם. דמיוני אך כובש, משהו מעולם אחר...
ענין של טעם. אני קראתי את כל הסידרה. לא משעמם.