אופיר טושה גפלה הוא הסופר האהוב עליי, וזה נאמר בלי שום סייגים. הוא ניחן בזוג עיניים שרואות את העולם בצורה ייחודית, מעניינת, מלאת מעוף. הדמיון שלו מרקיע שחקים, סגנון כתיבתו חד, שנון ומלא בהפתעות. סופר איכותי שרוקם סיפורים בחסד. אני אקרא את כתביו מבלי להתמהמה, בין אם הוא מדבר על מוסיקה, תשוקה ומוות, ובין אם הוא כותב על רמזורים (ואף את זה הוא עשה). שלושת ספריו הקודמים זכו מבחינתי לכינוי "שלושת המופלאים", לכן התרגשתי כל כך להחזיק את ספרו הרביעי, "ביום שהמוסיקה מתה". את השלושה קיוותי להפוך ל"ארבעת המופלאים" (גם על פי כינויים של ארבעה מוכרים בחנות מוסיקה שמופיעים בסיפור). אבל מצאתי את עצמי מושכת עמודים ומכריחה את עצמי לקרוא הלאה, מכיוון שעוד לפני אמצע הספר גיליתי שהקסם המאפיין את סיפוריו נחלש. הדבר כואב לי אפילו יותר כי גרעין הסיפור גאוני ומבריק, הוא תמצית כתיבתו של גפלה. נער שרואה את "תאריך תפוגתם" של בני האדם, דווקא בעיר שכמו התפוגגה כבר מן העולם, ובתפקיד הראשי דורה מאטר חיית המוסיקה. פסיכי, מרתק ומעתיק נשימה כמו שרק גפלה מסוגל ליצור. אבל מה קרה? הדבר שהפריע לי יותר מכל בספר הוא דווקא דורה, הגיבורה הראשית, שלא הצלחתי לחבב מהרגע הראשון. נערה מתבגרת חסרת מודעות עצמית, מרוכזת בעצמה ואדישה לתהפוכות הנפשיות שעוברות על הסובבים אותה. אהבתה למוסיקה הייתה בעיניי על גבול האובססיה, מכיוון שבחייה נשאר מקום מועט מאוד לדברים אחרים. דווקא נערה יוצאת דופן כזו (כשם שמתגלה ממש בתחילת הסיפור), שעל מנת להדגיש את שונותה הוצגה כנראה כנערה "ממוצעת" - הפכה לסתמית למדי, ויצרה אצלי דחייה מסויימת, מכיוון שהיא הורכבה מתוך קלישאות הקיימות על בני נוער. אם גפלה התכוון לכתוב כך את דורה, אכזבתי נובעת מטעמים אישיים. אם הוא לא התכוון - אני כל כך מצטערת. החלק העצוב הוא, אגב, שגם כאישה בוגרת בת 30+, דורה לא משתפרת, אלא נשארת אישה כמעט משעממת. הפוטנציאל הסיפורי העצום שהיה לרעיון של גפלה הלך לאיבוד תחת דמות זו, ובא לידי ביטוי רק על ידי דמויות המשנה. את כל השוני והמוזרות שייעד לדמות הראשית, מכניס גפלה במיומנות לדמויות השוליים. אחיה של דורה, פלורין, חד כתער, מספק רגעים של הומור ציני נפלא, וסיפורו בלתי רגיל ומעורר מחשבה. בליז הסוררת, דמות פוערת פיות, הלוואי וכל הקללות היו נשמעות נפלא כמו כשהן באות ממנה. ברודין הפילוסוף, עם זקנו הברהמסי (כי גפלה מבין דבר או שניים במוסיקה), מספק נקודת מבט מרתקת על סוגיית המוות והגורל. אפילו הוריה של דורה, שזוכים לדקות בודדות של תהילה, גורמים לאהדה ולהזדהות בהופעתם הקצרה. קיימות בספר הרבה פנינים, עוקצניות ומתובלות, שהעלו לי לא פעם חיוך מרוצה. גפלה יודע איך למשוך את הסיפור מעט לימין ולשמאל ולהרחיב את זווית הראייה של הקורא, וכמהתי לרגעים בהם הוא משולל רסן ומתפרע בדמיונו המאלף. אבל לדאבוני הרב המסע שהייתי צריכה לעבור עד לרגע בו אדלה את הפנינים האלו היה ארוך מידי. "ביום שהמוסיקה מתה" אינו פסגת היצירה של אופיר טושה גפלה בעיניי. למרות זאת, הוא קול נדיר ומרשים עמוקות בספרות הישראלית, וכסופר בכלל. אחכה בשקיקה לספר הבא.

גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה. המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה. כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים. אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה. קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הניסיון כואב פחות. אנשים מן השורה שואלים אותי, "אחרי 40 שנה, מה הם כבר צריכים? מה יש לדבר איתם?", כאילו למוות תאריך תפוגה משל עצמו. אנחנו חיים במאמץ עילאי לשכוח שהמוות הוא עובדה גמורה, אקראית ואלימה. שהוא צפוי לנחות בכל רגע. והרתיעה הבסיסית שלנו מידיעת המוות, מובילה גם להירתעות ממגע עם אנשים שחוו אובדן עצום שכזה. אחרי כמה שנים מהנפילה העולם מתרחק מהשכול- בני משפחה אינם מקשיבים לסבל, החברים שהיו לו ממשיכים בחייהם, והעולם כמנהגו נוהג, בדיסוננס מופלא, ממשיך הלאה. וזוהי עובדת המוות של הנותרים מאחור, הם ממשיכים לחיות את מותו של אהובם. המוות לא מת (כדבריו של גרוסמן). קראתי ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא, לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש. אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלא שאיבדו את קולם. עשרות המשפחות שליוויתי, על עשרות מקרי המוות השונים, מתארות גם לאחר עשרות שנים את אותו הכאב, את אותה הבדידות, את אותה צעקה בלתי ניתנת לריסון. אך ההבדל הוא שלשכול וותיק אין שומע, הכאב צובר אבק. הייתי רוצה שמי שבוחר לקרוא את הספר הזה, האינטימי עד כדי להחריד, ידע שהאובדן הוא לנצח. שאין מתגברים עליו. לומדים לחיות מתוכו, לומדים לנשום מחדש, לומדים לצחוק, לשמוח, לחוות באופן שלא התאפשר קודם, אך בהכרח לא חיים באותה הצורה. וספציפית כלפיי הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב. הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס: חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן. מדובר בקריאה של פצע פתוח, של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה. במובן הזה לעיתים השכול הוותיק עבר את התהליך והפנים את עובדת המוות, תהליך האבלות מתגבש להנצחה. אך מדובר בפצע שאינו מעלה ארוכה.

גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה. המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה. כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים. אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה. קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הניסיון כואב פחות. אנשים מן השורה שואלים אותי, "אחרי 40 שנה, מה הם כבר צריכים? מה יש לדבר איתם?", כאילו למוות תאריך תפוגה משל עצמו. אנחנו חיים במאמץ עילאי לשכוח שהמוות הוא עובדה גמורה, אקראית ואלימה. שהוא צפוי לנחות בכל רגע. והרתיעה הבסיסית שלנו מידיעת המוות, מובילה גם להירתעות ממגע עם אנשים שחוו אובדן עצום שכזה. אחרי כמה שנים מהנפילה העולם מתרחק מהשכול- בני משפחה אינם מקשיבים לסבל, החברים שהיו לו ממשיכים בחייהם, והעולם כמנהגו נוהג, בדיסוננס מופלא, ממשיך הלאה. וזוהי עובדת המוות של הנותרים מאחור, הם ממשיכים לחיות את מותו של אהובם. המוות לא מת (כדבריו של גרוסמן). קראתי ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא, לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש. אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלא שאיבדו את קולם. עשרות המשפחות שליוויתי, על עשרות מקרי המוות השונים, מתארות גם לאחר עשרות שנים את אותו הכאב, את אותה הבדידות, את אותה צעקה בלתי ניתנת לריסון. אך ההבדל הוא שלשכול וותיק אין שומע, הכאב צובר אבק. הייתי רוצה שמי שבוחר לקרוא את הספר הזה, האינטימי עד כדי להחריד, ידע שהאובדן הוא לנצח. שאין מתגברים עליו. לומדים לחיות מתוכו, לומדים לנשום מחדש, לומדים לצחוק, לשמוח, לחוות באופן שלא התאפשר קודם, אך בהכרח לא חיים באותה הצורה. וספציפית כלפיי הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב. הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס: חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן. מדובר בקריאה של פצע פתוח, של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה. במובן הזה לעיתים השכול הוותיק עבר את התהליך והפנים את עובדת המוות, תהליך האבלות מתגבש להנצחה. אך מדובר בפצע שאינו מעלה ארוכה.

גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה. המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה. כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים. אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה. קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הניסיון כואב פחות. אנשים מן השורה שואלים אותי, "אחרי 40 שנה, מה הם כבר צריכים? מה יש לדבר איתם?", כאילו למוות תאריך תפוגה משל עצמו. אנחנו חיים במאמץ עילאי לשכוח שהמוות הוא עובדה גמורה, אקראית ואלימה. שהוא צפוי לנחות בכל רגע. והרתיעה הבסיסית שלנו מידיעת המוות, מובילה גם להירתעות ממגע עם אנשים שחוו אובדן עצום שכזה. אחרי כמה שנים מהנפילה העולם מתרחק מהשכול- בני משפחה אינם מקשיבים לסבל, החברים שהיו לו ממשיכים בחייהם, והעולם כמנהגו נוהג, בדיסוננס מופלא, ממשיך הלאה. וזוהי עובדת המוות של הנותרים מאחור, הם ממשיכים לחיות את מותו של אהובם. המוות לא מת (כדבריו של גרוסמן). קראתי ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא, לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש. אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלא שאיבדו את קולם. עשרות המשפחות שליוויתי, על עשרות מקרי המוות השונים, מתארות גם לאחר עשרות שנים את אותו הכאב, את אותה הבדידות, את אותה צעקה בלתי ניתנת לריסון. אך ההבדל הוא שלשכול וותיק אין שומע, הכאב צובר אבק. הייתי רוצה שמי שבוחר לקרוא את הספר הזה, האינטימי עד כדי להחריד, ידע שהאובדן הוא לנצח. שאין מתגברים עליו. לומדים לחיות מתוכו, לומדים לנשום מחדש, לומדים לצחוק, לשמוח, לחוות באופן שלא התאפשר קודם, אך בהכרח לא חיים באותה הצורה. וספציפית כלפיי הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב. הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס: חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן. מדובר בקריאה של פצע פתוח, של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה. במובן הזה לעיתים השכול הוותיק עבר את התהליך והפנים את עובדת המוות, תהליך האבלות מתגבש להנצחה. אך מדובר בפצע שאינו מעלה ארוכה.

הספרים שאני אוהבת מתחלקים לשניים - חסרי עלילה, הגותיים, שצריך לפתור אותם, או כאלה שמתפוצצים מרעיונות, עלילה ורגש. הספרים הכי טובים נמצאים בדיוק באמצע. רציתי ש"ההיסטוריה הסודית" תהיה שם, במיוחד כי שמעתי עליו כל כך הרבה. סביב הספר נבנתה חומת ציפייה כזאת שהקריאה בו הייתה חוויה טובה, אבל רחוקה מלהיות מטלטלת/מהפנטת/מעתיקת נשימה, ולמרות שהוא מהנה, הוא לא ספר מופת כמו שהכריכה מתעקשת לציין. וכדי לבאר, הוא כתוב בצורה מצוינת. הוא חכם, ניכר כי הוא נכתב במיומנות לשונית, עלילתית ורעיונית. הוא ארוך מבלי ליפול לבורות הלהגנות או הפטפטת. הדמויות אמינות לרוב, יש בו עושר תרבותי (קלאסי ומודרני), וכדאי, אפילו רצוי לקרוא אותו - אני בהחלט ממליצה, כי צריך גם ספרים סוחפים כאלה. אבל הכל כתוב "כמו שצריך", כמו שספר על חבורת סטודנטים אליטיסטים שסוד קושר ביניהם אמור להיכתב. המספר הוא בחור צעיר שכמה לשייכות והתמזל מזלו להצטרף לחבורה. הוא עומד חלק ניכר מהזמן בצד, האירועים חולפים על פניו, דברים רבים אינם גלויים לו. המרצה כריזמטי ואניגמטי, אהוב ונערץ. החבורה מובלת באופן סמוי על ידי דמות אחת לכל אורך הספר. יש רק בחורה אחת, יפיפייה ובלתי מושגת. הנעורים מתפרצים במקומות הנכונים, יש מספיק סמים ואלכוהול, ידע נרחב וציטוטים בשפות זרות, וביקורת עדינה מאוד על מעמדות וכסף בחברה האמריקנית. בתוך כל זה הספר נעדר ספונטניות, הפתעות, ניסוחים יוצאי דופן או הבחנות מקוריות - אלא אם מדובר בציטוט של יווני. התחושה שמלווה את הקריאה היא שהכל במקום הנכון, כל הזמן. גם כשמתחוללים שניים או שלושה פיצוצים בעלילה, שלל הפרטים, האנשים והלכי המחשבה נופלים למקומם בצורה דטרמיניסטית, תבניתית, כאילו זאת האופציה היחידה לספר את הסיפור. הכל חשוף לקורא, סאבטקסט ומסתורין - כל דמות מאופיינת בדקדקנות על ידי המספר, גם על סתירותיה ומניעיה (המספר לעומתם כמעט משעמם), כך שלמרות עומקן או ייחודן, אף אחת מהן לא יוצאת מהשבלונה. לא נשאר מקום לתמרון, וגרוע מכל, אין שום פרט שנשאר לדמיונו של הקורא, עם תום הספר אין רווחים ושאלות. הציטוטים נמצאים במקום המתאים להם על מנת לבאר התרחשות עלילתית. כל הסימנים הנקרים בדרכו של הקורא מגלים את משמעותם, באופן צפוי למדי, על פי המימרה "אקדח במערכה הראשונה", בין אם מדובר בפטריות, נייר מכתבים וכדורי הרדמה, או באקדח של ממש. וכשזה קורה, הספר לא משאיר הדהוד עמוק בתום הקריאה שלו. אני חושבת שהוא היה מתעלה מ"כתיבה מצוינת וסיפור מרתק", למחוז שבו הוא הופך ל"יצירת מופת", אם דונה טארט הייתה סומכת קודם כל על הקוראים שלה, ונותנת להם חומר למחשבה, לעיבוד. היא קולעת למטרה, בדייקנות, עד שלצפות בה זורקת את החצים נהיה מונוטוני. אפשר פשוט לדעת היכן זה יפגע. זאת נקודת התורפה הגדולה ביותר של הספר המצוין הזה, הוא נותן תחושה נעימה של סרט - מעניין, חכם, מעט ארוך אבל בנוי כהלכה - בלי רצון לעוד.

גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה. המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה. כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים. אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה. קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הניסיון כואב פחות. אנשים מן השורה שואלים אותי, "אחרי 40 שנה, מה הם כבר צריכים? מה יש לדבר איתם?", כאילו למוות תאריך תפוגה משל עצמו. אנחנו חיים במאמץ עילאי לשכוח שהמוות הוא עובדה גמורה, אקראית ואלימה. שהוא צפוי לנחות בכל רגע. והרתיעה הבסיסית שלנו מידיעת המוות, מובילה גם להירתעות ממגע עם אנשים שחוו אובדן עצום שכזה. אחרי כמה שנים מהנפילה העולם מתרחק מהשכול- בני משפחה אינם מקשיבים לסבל, החברים שהיו לו ממשיכים בחייהם, והעולם כמנהגו נוהג, בדיסוננס מופלא, ממשיך הלאה. וזוהי עובדת המוות של הנותרים מאחור, הם ממשיכים לחיות את מותו של אהובם. המוות לא מת (כדבריו של גרוסמן). קראתי ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא, לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש. אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלא שאיבדו את קולם. עשרות המשפחות שליוויתי, על עשרות מקרי המוות השונים, מתארות גם לאחר עשרות שנים את אותו הכאב, את אותה הבדידות, את אותה צעקה בלתי ניתנת לריסון. אך ההבדל הוא שלשכול וותיק אין שומע, הכאב צובר אבק. הייתי רוצה שמי שבוחר לקרוא את הספר הזה, האינטימי עד כדי להחריד, ידע שהאובדן הוא לנצח. שאין מתגברים עליו. לומדים לחיות מתוכו, לומדים לנשום מחדש, לומדים לצחוק, לשמוח, לחוות באופן שלא התאפשר קודם, אך בהכרח לא חיים באותה הצורה. וספציפית כלפיי הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב. הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס: חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן. מדובר בקריאה של פצע פתוח, של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה. במובן הזה לעיתים השכול הוותיק עבר את התהליך והפנים את עובדת המוות, תהליך האבלות מתגבש להנצחה. אך מדובר בפצע שאינו מעלה ארוכה.