ביקורת ספרותית על The Bone Clocks מאת David Mitchell
ספר טוב

---

התלבטתי הרבה זמן איך לפתוח את הביקורת על הספר הזה או יותר נכון איך לפתוח את הביקורת על דיוויד מיטשל אז בחרתי לפתוח בהתלבטות כי מיטשל הוא סופר שיש לי איתו קונפליקט.
מיטשל , לדעתי , הוא בין הסופרים הטובים שכותבים היום. בראש ובראשונה ביכולת המצויינת והמדוייקת ללבוש ולפשוט את עורן של דמויות שונות ולגרום לקורא להאמין להן בין אם זה נער בריטי או נער יפני ועד אישה סינית על הר נידח. אחר כך מגיעה השפה שאותה הוא מגולל בפי גיבוריו על מבטאיה והגיותיה השונים. מיטשל משתמש בשפה כדי להגדיר גיבור כמו שאחרים משתמשים בתיאור חיצוני.
אחר כך מגיע מרחב הזמן והמקום שמיטשל אוהב לחקור . ספריו נעים מרומנים היסטוריים לרומנים עכשוויים לרומנים דיסטופיים לעיתים באותו ספר והוא שולט במיקומים ובזמנים בצורה אמינה ומצויינת , לפחות לדעתו של קורא זה.
עד היום כתב מיטשל שישה ספרים ( רק שלושה תורגמו לעיברית ) , קראתי את כולם ואני כנראה גם אקרא את הבאים בתור. יש הסתייגות אבל אני אגיע אליה בהמשך.
יש לדיוויד מיטשל מעיין חתימה בכתיבה שהיא מובהקת באחדים יותר מהאחרים אבל קיימת בכולם:
הספרים שלו בדרך כלל בנויים מסיפורים קטנים\קצרים כאשר בינהם מחבר חוט עלילה אחד (גם זה אחד מקסמי הכתיבה שלו) . ב'ענן אטלס' וב 'כתב צללים' החוט הוא דק , ב'בלאק סוון גרין' החוט הוא עבה בדמות הגיבור שעובר לאורכו ,אולם אם מסתכל על הפרקים של בלאק סוון גרין הם כמעט עומדים כל אחד בפני עצמו.
מאפיין נוסף שקיים ברוב ספריו הוא כתיבה בגוף ראשון כאשר שלושה וחצי מהם הם רומנים פוליפונים ( בעלי מספר מספרים בגוף ראשון ).
מיטשל אוהב לזרוק את הקוראים לתוך סיטואציות או חיי דמות ללא הכנות מוקדמות עם הבטחה (שבאה מנסיון קריאה ) שהכל יובהר בהמשך מתוך העלילה. זו תכונה שאני אוהב בכתיבה ואני רואה אותה בעיקר אצל סופרים בריטיים אבל יתכן שסתם לא קראתי מספיק , היא מאתגרת אותי בקריאה, אבל לעיתים כמו בספר הזה , היא יכולה גם להתיש.
דמויותיו של מיטשל נוהגות לדלג בין הסיפורים אבל גם בין הספרים. סטיבן קינג עושה את זה לפעמים אבל אצל מיטשל זה הופך ממש לאומנות. אצרף למטה טבלת חיבורים. הוא גם מצהיר שיום אחד יכתוב את הספר על שמחבר הכל.
ניתן לחלק את ספריו של מיטשל לשלוש קבוצות:
1. כתב צללים , ענן אטלס , שעוני העצמות ( שלשמו התכנסנו ) : שלושת ספרים פוליפונים שבנויים משישה ( יתכן שבכתב צללים יש שבעה ) סיפורים נפרדים. לכל סיפור יש מספר אחר וכל סיפור מסופר בזמן אחר ובמקום אחר ובינהם אותו חוט מקשר שהוזכר לעיל . הסיפורים טובים כל שיהיו ומסקרנים ככל שיהיו לא באמת יכולים לעמוד בפני עצמם. החוט הדק שמחבר בינהם הוא זה שהופך את הספרים הללו לכל כך טובים ואלו גם החביבים עלי מבין ספריו.
שלושתם מסתיימים בדיסטופיה.
2. חלום מספר 9 ו בלאק סוואן גרין. שניהם רומני חניכה\התבגרות בשניהם הגיבור מלווה את כל הספר. באחד זה נער אנגלי בזמן מלחמת פוקלנד והשני נער\ יפני בטוקיו.
חלום מספר 9 הוא גם רומן מחווה למורקמי ולתרבות היפנית וכל חלק סיפורי בו מתייחס לאספקא אחר של יפן : היקאוזה, מאגנה , האוכל וכו.
גם בחלום מספר יש התייחסות עקיפה לדיסטופיה.
3. The Thousand Autumns of Jacob De Zoet. הספר הזה הוא מעט שונה מהאחרים. הוא כתוב בשלושה חלקים והוא מתרחש בזמן אחד וכמעט במקום אחד יפן של סוף המאה ה-18. הסגנון של הספר הוא מעין עירבוב של שאר הסגנונות ויש בו את הדילוג בין גיבורים וחלוקה לתתי סיפורים . מקריאה ב BONE CLOCKS נראה שחלקים מהספר(JACOB) היו פשוט הכנה לנוכחי.

אז איפה הקונפליקט? מיטשל הוא סופר מצויין עם סגנון וחתימה מסויימת, הוא גם מוסיף לספרים שלו אג'נדות אנטי מלחמתיות ופרו סביבתיות, אני חושב שהקוראת כרמיתה הייטיבה לתאר את הבעיתיות בביקורת שלה על כתב צללים :
" התחושה המרכזית שלי לאורך הקריאה היתה של התפעלות צרופה מהכשרון הזה שלו.
וכאן גם החסרון של הספר. באיזשהו שלב קצת התעייפתי מלהתפעל. לקראת סוף הספר עצמת הזיקוקים כבר איימה להשאיר אותי אדישה. נראה שמיטצ'ל התחיל לעוף על עצמו. היצירתיות השאירה את האותנטיות מאחור.
אבל אל תתבלבלו. דייויד מיטצ'ל סופר מעולה."

מיטשל הוא עדיין סופר שמתפעל מיכולתו לכתוב , אני לא בטוח שהוא עף על עצמו כמו שהוא בוחן ושמח לראות את הנוצות שלו והן אכן מדהימות אבל לפעמים בא לתפוס אותו ולהגיד אתה יודע ,אתה שולט באומנות עכשיו תעצור ואל תתן לטכניקות לשלוט בך. אני לא יודע לשים את האצבע איפה בדיוק הבעיה אבל כמו שכרמיתה אמרה, יש יותר מדי פירוטכניקה.
מבחינתי זה בא לידי ביטוי בצורה חזקה בחלום מספר 9. נראה שהסופר שם לעצמו משימה לכתוב על כל דבר שקשור לתרבות יפן, והוא עומד בזה בכבוד אבל התוצאה עמוסה ומכבידה.
הוא מעיד על עצמו בראיונות שהוא אוהב לחקור נושאים וזה ניכר בספרים שלו אבל לפעמים צריך לעצור את הנסיונות ופשוט לכתוב. ( אולי אפשר גם להגיד את זה לנינט ).
אני מודע שזה נשמע שאני מתלהב מהתעופה של סופר והתעוזה שלו ואז מבקש לקצץ לו את הכנפיים, אז זה לא בדיוק זה. אני פשוט מבקש שיוריד את כמות הסלאלומים.

THE BONE CLOCKS – מכיל שישה סיפורים . הוא מתחיל באנגליה ב1984 ומסתיים באירלנד הדיסטופית ב2043 ( כן לא נשאר לנו הרבה זמן ). אם כל מה שכתבתי לעיל הוא בהחלט ספר מומלץ. מופיעים בו מוטיבים שמלווים את ספריו של מיטשל כמו חיי נצח ומהי נשמה לצד המציאות הריאליסטית של המלחמות .יש בו התייחסות גדולה לכתיבה שגם זה מוטיב שמופיעה בהרבה ספריו. מעל הכל הוא הרפתקאה במרחב של זמן מקום וזאנר.
אתם מוזמנים להיות נערה בריטית שבורחת מהבית ב1984 להפוך לתלמיד קולג חסר מוסר שיראה לחלקכם מוכר ב1991 משם להתגלגל לגופו של כתב מלחמות בעיראק השסועה של 2004 ואז לחלוק את מחשבותיו של סופר שירד מגדולתו ואינו מסוגל להכיל את הביקורת עליו ב2016. ב2025 אתם תהיו נשמה עתיקת ימים וב2043 אתם תהיו זקנה שמנסה לשרוד בעולם שלאט לאט מתכלה.
זו הייתה ביקורת ארוכה אבל אני חייב מספר ציטטות :

“ What is born must one day die. So says the contract of life , yes? I am here to tell you, however, that in rare instances this iron clause may be … rewritten”

“ ‘it’s like the British in Ireland in 1916’ , says Oisir O’Dowd. ‘The repeated the ageless macho mantra, “Force is the only thing these natives understand,” so often that they ended up believing it . From that point they were doomed.”

“I suspect, Austin, that the Americans you’ve met in the banking world aren’t the high-school drop-outs from Nebraska whose best friend got shot by a smiley Iraqi teenager holding bug of apples. A teenager whose dad shredded by a gunner on a passing Humvee last week while he fixed the TV aerial. A gunner whose best friend took a dum dum bullet through the neck from a sniper on the roof only yesterday. A sniper whose sister was in a car that stalled at an intersection as a military attaché’ convoy drove up, prompting the bodyguards to pepper the vehicle with automatic fire, knowing they’d save the convoy from a suicide bomber if they were right , but that the Iraqi law wouldn’t apply to them if they were wrong. Ultimately , wars escalate by eating their own shit.”

“Love's pure free joy when it works, but when it goes bad you pay for the good hours at loan-shark prices.”

“A writer flirts with schizophrenia, nurtures synesthesia, and embraces obsessive-compulsive disorder. Your art feeds on you, your soul, and, yes, to a degree, your sanity. Writing novels worth reading will bugger up your mind, jeopardize your relationships, and distend your life. You have been warned.”

“He was doing quite well until the last sentence, but if you bare your arse to a vengeful unicorn, the number of possible outcomes dwindles to one.”

בראיון הזה מצורפת מפה של הדמויות של מיטשל ברחבי ספריו:
http://www.vulture.com/2014/08/david-mitchell-interview-bone-clocks-cloud-atlas.html

ממליץ לצפות בראיונות איתו כיף לשמוע אותו אבל הכי טוב זה לקרוא אותו.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על The Bone Clocks