ביקורת ספרותית על פשע מעודן - לוקוס #5 מאת סרז'ו סנטאנה
ספר לא משהו

---

#
גבר ואשה מקיימים יחסי מין.
פה מתפצל המסך לשניים: בצד אחד יש אונס, כפייה, ניצול. בצד השני יש יחסים בהסכמה, הנאה והתלהבות. מה גורם לפער הכה רב בתפישת האירוע? בדרך כלל פרשנות שונה לגמרי לאיתותים, הם מדברים בשפות שונות. הנחה של כל צד שהצד שכנגד מבין, או צריך להבין, למה הוא מתכוון.

בין יחסים המתקיימים בהסכמה הדדית, בחדווה והנאה, ליחסי אונס, אלימות וכפייה, שני קטבים שאין מחלוקת על הפרשנות להם, יש עולם שלם של גוונים אפורים. נשים וגברים מתבלבלים היום בין מה שהיו רוצים שיהיה, מה שהם חושבים שהצד השני רוצה, והמציאות. והתוצאה – המשטרה ובתי המשפט הם הפרטנרים הסמויים החדשים של יחסי גברים ונשים.

הגבר - שהסיפור הזה מסופר על ידו ומנקודת ראותו - הוא מבקר תיאטרון ידוע ועיתונאי. הוא כה מרוכז בעצמו שקשה מאד להתעניין במה שהוא אומר. הסיפור שלו הוא פיתוח תיאטרלי משהו של פגישה מקרית, היקסמות וקטע ספק מיני. זה לא ממש סטוץ, מצד שני זה לא בדיוק קשר או חיזור. סנטאנה מעצב את דמותה של האשה – כך נראה – לאור פנטזיות שלו על מה שכנראה מושך אותו. היא יפה, חידתית, עם מום בולט ומאד מאד תלותית. האשה בסיפור הזה היא קולב עליו הוא תולה את תשוקותיו, שכשהיא לא רוצה לומר "כן" היא מאבדת את ההכרה, ומאפשרת לגבר להחליט בשבילה.
הספר מלא בהגיגי המבקר הידוע על ספרות, תיאטרון ובמיוחד על מיניותו. ההרגשה היא דמות ראשית של נודניק מלא בעצמו ונטול מודעות עצמית (כן, למרות הניתוחים המתישים) באופן סופני.

והספר? קטן מאד תרתי משמע. יחסית לספר כה קצר, המספר סיפור כאילו מרתק, שקלתי לא פעם לנטוש. כי הצורך של הגיבור להדגים את חוכמתו והשכלתו יחד עם זחיחותו ממש מעיקים. אז לא נטשתי אבל בתום הקריאה נותרתי עם הרגשה חמצמצה. מהכריכה הבנתי שסנטנה הוא סופר ידוע למדי בברזיל, זכה בפרסים ותקופה מסויימת שילב "אוונגרד ספרותי עם אקטיביזם פוליטי" מה שזה לא יהיה.
"...אנו מחפשים את מיטב הסופרים הכותבים ברוח הזמן..." דבר ההוצאה. לא יודעת מהי "רוח הזמן" אבל אם הספר הזה מבטא את רוח הזמן, אני מתפטרת.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על פשע מעודן - לוקוס #5