ספר נחמד, מעניין ומשונה - זוהי הפעם הראשונה שיצא לי לקרוא סיפורים מהמיתולוגיה הפינית. הסיפורים אנושיים למדי,שונים מאוד מהמיתוסים הסטנדרטיים של המערב. כתיבתו של יובל בן-עמי קלילה ופשוטה - אין סיבוכים מיותרים ואין תוספות שאינן במקום. מצד שני, הספר גם מרגיש מתומצת מדי. רק כ-140 עמודים מתארים סיפורים פינים בכלל, כאשר שאר עמודי הספר הם נספחים מגוונים. התאכזבתי קצת שהספר הסתיים גם בסיפור פחות מעניין - מיתולוגיה נוצרית, מכל הדברים. כפרק סיום לספר (אפילו ספר עיון), הרגשתי שהיה חסר עניין וקסם. סך הכול, תוספת טובה לסדרת המיתוסים של מפה. סיפורים משונים ומעניינים בהחלט - אוהבי מיתולוגיה וסיפורים מוזרים ואנושיים - קראו ומהר - יש הרבה ללמוד מהמיתולוגיה הפינית.

יש ספרים שוברי שגרה. "סולאריס" הוא ספר מסוג זה, ספר שפשוט הוציא אותי מהעולם הרגיל שלי במשך כמה ימים בצורה היפה ביותר שנתקלתי בו כבר מספר שנים. "סולאריס" הוא לא סתם קלסיקה של המד"ב, זהו ספר פילוסופי מרתק, ספר שמתעמק בנושאים מעניינים בהחלט. היופי של "סולאריס" נובע מכך שזה לא רק ספר מדע בדיוני. "סולאריס" הוא ספר פסיכולוגי מפותח, ספר שחודר לעומק הפסיכה האנושית. קריס קלווין אמנם דמות קצת שטחי, אבל הוא משקף את הבן-אדם הפשוט, האקראי. הוא לא משתף יותר מדי עם הקורא, אך במקום זאת משמש יותר כמראה דרכו יכול הקורא לראות את עצמו. לרוב, דמויות מסוג זה אינם מצליחים להחזיק ספר שלם, אך הבנתו העמוקה של סטניסלב לם של אישיות האדם מאפשרת לקלווין להיות דמות משמעותית ומעניינת בכל זאת. ברמה הטכנית, יש הרבה מה לא לאהוב ב-"סולאריס". הכתיבה קצת קטועה ובסגנון ישן, הדמויות לא מתפתחות בצורה רגילה, יש קטעים ארוכים של שעמום מוחלט (לם מכניס הרבה קטעי "ספרות מדעית" מעולמו לסיפור שלא מקדמת את העלילה ורק מוסיפה קצת לבניית העולם). החוזק של "סולאריס" נובע מחכמה שלו, מהרעיונות ש-לם מציג בפני הקורא. הסיפור, הרקע - אלה רק מוסיפים למצוינות. "סולאריס" הוא באמת ספר מיוחד. זו דוגמה מעולה לספר מד"ב קלאסי שעדיין עומד על שלו, ששובר מיתוסים מוכרים וסולל לעצמו דרך חדשה. "סולאריס" הוא ספר בעל חשיבות ספרותית, ספר מהנה, ספר מעניין, ופשוט ספר מעולה. מומלץ בחום רב.

מעניין לראות את סטטיסטיקת הנשים לעומת גברים לספר "ואם היו אומרים לך" - בעת כתיבת ביקורת זו, 100% מהקוראים הן נשים. מצד אחד, נשים אלו צודקות. "ואם היו אומרים לך" הוא ספר יפה, יפה במובן שהכתיבה יפה ובמובן שהספר מעמיק בצורה יפה. יפה מדי, לפעמים, אבל נגיע לזה עוד רגע. "ואם היו אומרים לך" הוא ספר ארוך מדי. גלית דיסטל אטבריאן הייתה יכולה לקצר את ספרה בקרוב ל-200 עמודים בלי שנרגיש דבר (חוץ מהקלה... הספר, שוב, ארוך מאוד). זה לא אורך שאפשר להצדיק - זה אורך של העמסה. הסופרת מוסיפה עוד ועוד לסיפור, כמעת כדי לרפד אותו. "עוד דרמה! עוד בעיות! עוד סיבוכים!" זה מעייף, להגיד את האמת. אבל זה גם חלק מעוצמת הספר. יש לזה תחושת ניתוק מהמציאות עם כל הדרמות האלה, והתחושה הזאת סך הכל... עובדת. קשה לתאר את הספר מסיבה פשוטה - אין תקציר רציני. מצד אחד, אני לא רוצה להרוס את הסיפור לקוראים. מצד שני, המו"לים כנראה לא חשבו שזה ספוילר, כי כתבו את זה בעצמם. אבל עיקר הסיפור מתמקד לא בילד אוטיסט, כפי שמתואר ברוב הביקורות והתקצירים, אלא באמו - בענבל, הדמות המרכזית (ומבחינת התפתחות דמויות, היחידה). אנחנו לומדים להכיר את ענבל טוב מאוד, נקשרים אליה למרות שהיא דמות מעצבנת ואישה קשה לאהוב (היו קטעים רבים שגרמו לי לרצות להעיף לה סטירה). למרות זאת, ענבל מייצגת את הספר והיא מצליחה למשוך את הקורא לתוך הסיפור הפשוט ולגרום לאכפתיות מצד הקורא. הספר, בהרבה מובנים, מאוד נשי אבל בהחלט לא מונע מגברים ליהנות. כן, הדמות המרכזית היא אישה, וכן, יש חלקים רבים שמתעסקים בקשיים של ענבל כאישה וכאמא, אבל דברים אלה לא מונעים מגברים להיכנס לספר וללמוד מעולמה של ענבל ושאול. יש מה לקחת מהספר, וזה לא רק התלונות והבכי של ענבל. הספר אולי באמת יותר מכוון לנשים, אבל לא בצורה אקסקלוסיבי. "ואם היו אומרים לך" ספר טוב, כתוב בצורה ישירה ופשוטה ומתבסס על דמות מרכזית קצת מעצבנת וסיפור מרכזי עם חשיבות רבה לנשים ולגברים כאחד. מומלץ.

משום מה, אין הרבה ספרים הדנים במלחמת העולם הראשונה. מלחמה זו היא אחת מהתקופות המעניינות ביות בהיסטוריה העולמית, וכל פעם שאני נתקלת בספר על התקופה, אני מיד מוסיפה אותו לרשימת הספרים שלי, בלי להסתבך יותר מדי בתוכן או בסגנון של הספר. רוב הזמן אני מאוכזבת. לא התאכזבתי מ-"בוקר על פני האדמה". "בוקר על פני האדמה" היה יכול מאוד בקלות להיות ספר מאכזב. לא רק שההתמקדות בקושי על המלחמה עצמה, אלא שכריסטיאן סיניול מביא לנו סיפור חוזר דרך שני מבטים. יש לנו את הגברים, ואת נשותיהם בבית. הסיפור קופץ ביניהם, כאשר בעל ואישה מספרים על עצמם. הפורמט לפעמים גורם לקצת בלבול בין דמויות ולפעמים בעל ואישה חוזרים על בדיוק אותו מקרה מזווית קצת אחרת, אבל בסך הכל, הגישה הזו אפקטיבית וכתובה היטב. חלק מהסיבה ש-"בוקר על פני האדמה" מוצלח כל כך, בעיני, קשור לעובדה שהדמויות מייצגות קבוצה שלמה של האוכלוסייה הצרפתית. בניגוד ל-"יקירתי רציתי לספר לך", ספר אנגלי שמנסה לעשות את בדיוק אותו הדבר אך פחות מוצלח בצורה משמעותית, סיניול כותב מאוד לפי תקופת המלחמה, ולא לפי תפיסת העולם המודרנית שלנו. לפעמים זה מצטייר כשוביניזם או פסיביות מוזרה מצד הנשים, אבל לפחות הדמויות אמינות וסימפתיות. לא הכל מושלם. למרות שהספר בעיקרון מתמקד בדמויות ובמערכת יחסים בין כל בעל וכל אישה, בסופו של דבר לא רואים מספיק את חייהם של הדמויות ביחד. כל זוג מאוד מואהב ומרוצה... לא תמיד אמין ביותר. בנוסף לכך, נפלו כמה טעויות בהדפסה עצמה, בעיקר בלבול בין דרגות הדמויות ושמותיהם, דבר שיכול להיות מאוד מבלבל לקורא. בסך הכל, מאוד אהבתי את "בוקר על פני האדמה". סגנון הכתיבה יפה מאוד, ויש משהו מרשים בצורה שבה סיניול בונה תמונה מלאה של צרפת בתחילת המאה הקודמת. מומלץ.

"הידרומניה" הוא ספר מוזר ובהחלט מקורי בקהילה הספרותית הישראלית. זהו ספר מד"ב קל, ספר שמתעמק בשאלות חברתיות יותר מאשר תעלומות מדעיות. אבל יותר מכל, "הידרומניה" הוא ספר מתח-לייט שמושך במשך כ-200 עמודים את סיפור העלמותו של אידו, בעלה של מיה (המספרת). הספר מתחיל בצורה חזקה מאוד ואפילו מתחזק, אך בשלב כלשהו מתחיל להיגרר. התרשמתי לטובה מכתיבתו של אסף גברון. הכתיבה חכמה וישירה - הסיפור מתפתח לאורך שני מישורים מאוזנים בצורה יפה. גברון מצליח לפצל את הסיפור בצורה המתאימה וכך החצי הראשון מוצלח בהחלט. ואז... ואז לא כל כך הבנתי מה קרה. המתח התפזר ונשאתי משועממת וקצת חסרת כיוון. העמודים האחרונים של הספר קצת לא קשורים, קצת מפוזרים, קצת נופלים. בסך הכל, ספר עם נושא מעניין למדי שבוודאי יגרום לקורא לחשוב הרבה (בזמן שקראתי את הספר, חשתי שכולם בכל מקום מדברים על מים ועל נושאים קשורים לחוסר מים). הכתיבה חזקה, אבל פיתוח הדמויות קצת חסרה וסיום הספר מאכזב.

יש ספרים שוברי שגרה. "סולאריס" הוא ספר מסוג זה, ספר שפשוט הוציא אותי מהעולם הרגיל שלי במשך כמה ימים בצורה היפה ביותר שנתקלתי בו כבר מספר שנים. "סולאריס" הוא לא סתם קלסיקה של המד"ב, זהו ספר פילוסופי מרתק, ספר שמתעמק בנושאים מעניינים בהחלט. היופי של "סולאריס" נובע מכך שזה לא רק ספר מדע בדיוני. "סולאריס" הוא ספר פסיכולוגי מפותח, ספר שחודר לעומק הפסיכה האנושית. קריס קלווין אמנם דמות קצת שטחי, אבל הוא משקף את הבן-אדם הפשוט, האקראי. הוא לא משתף יותר מדי עם הקורא, אך במקום זאת משמש יותר כמראה דרכו יכול הקורא לראות את עצמו. לרוב, דמויות מסוג זה אינם מצליחים להחזיק ספר שלם, אך הבנתו העמוקה של סטניסלב לם של אישיות האדם מאפשרת לקלווין להיות דמות משמעותית ומעניינת בכל זאת. ברמה הטכנית, יש הרבה מה לא לאהוב ב-"סולאריס". הכתיבה קצת קטועה ובסגנון ישן, הדמויות לא מתפתחות בצורה רגילה, יש קטעים ארוכים של שעמום מוחלט (לם מכניס הרבה קטעי "ספרות מדעית" מעולמו לסיפור שלא מקדמת את העלילה ורק מוסיפה קצת לבניית העולם). החוזק של "סולאריס" נובע מחכמה שלו, מהרעיונות ש-לם מציג בפני הקורא. הסיפור, הרקע - אלה רק מוסיפים למצוינות. "סולאריס" הוא באמת ספר מיוחד. זו דוגמה מעולה לספר מד"ב קלאסי שעדיין עומד על שלו, ששובר מיתוסים מוכרים וסולל לעצמו דרך חדשה. "סולאריס" הוא ספר בעל חשיבות ספרותית, ספר מהנה, ספר מעניין, ופשוט ספר מעולה. מומלץ בחום רב.