אחלה ספר, אבל איכשהו... יותר מדי אחלה.
תקראו לי פראנואיד (זה בסדר, גם הפסיכיאטר שלי עושה את זה) אבל לכל אורך הקריאה הייתה לי איזה הרגשה מלאכותית, כאילו הספר נכתב בהזמנה במשרד פרסום או יח"צ.
לא יודע איך להסביר את זה, אולי זו החלוקה המוגזמת לראשי פרקים (להערכתי כל 40-50 עמודים יש שער שמתפרס על עמוד שלם) שמטרתה להקל על הקריאה, אולי אוצר הדימויים המלוטש מדי, ואולי זו העובדה שגם במקומות הכי מלוכלכים, הכי נוראיים בסיפור לא הרגשתי את הטינופת. יש איזו עננה סינתטית מעל הכל וכמה שנהנתי מהרעיונות על מרהיבותם הקירקסית (והם באמת גדולים מהחיים) היה חסר משהו שיעגן את תודעתי לעומקו של הסיפור. הנסיון מלמד שלפעמים דווקא היצירות שבקריאה ראשונה היו ככה-ככה הן אלו שפורצות עמוק פנימה בקריאה הבאה, ואני מבטיח לדווח אם תהיה קריאה כזאת.
ברשותכם אחתוך כאן את בילבולי המוח לטובת השורה התחתונה: מבחינה אובייקטיבית זה כנראה ספר מצויין שמצליח להמריא ולהחזיק מעמד באויר ואני ממליץ לכם להתעלם מהביקורת המוזרה הזאת ולקרוא אותו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
