“כשהפסקתי להגיע באופן מסודר לשיעורים בתיכון היה מקצוע אחד שהקפדתי לא לפספס. זה היה פיזיקה, אבל הייתי שם לא בגלל המקצוע אלא בגלל מי שהיה המורה שלי, אבא לביאש קראו לו. הוא היה ניצול שואה, חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות שבשלב מסויים, השלב שבו היה צריך להשכיב את ילדיו בבית הילדים וללכת לישון בבית אחר, עזב את הקיבוץ ועבר לקריית חיים, שם גדלתי. בשיעורים שלו, למרות התוכן היבש לכאורה שצריך היה להיות בהם, אפשר היה לדבר על החיים. וזה לא היה על חשבון לימודי הפיזיקה. זה היה תוך כדי. הוא היה מספר על החיים שלו, על הקשיים שלו, על משמעות החינוך עבורו. דיברנו איתו על הקיבוץ, על חברות, על יהודים וערבים, על משפחה. והיה לו אכפת. פעם בשבוע הוא היה מגיע לבית הספר אחר הצהרים כדי שכל מי שלא הבין משהו יוכל לשאול ומי שלא הצליח במבחן יוכל להיבחן מחדש כמה פעמים שירצה עד שיצליח, העיקר שידע ויבין. וכשביקשנו שיהיה המורה שילמד אותנו לבגרות הוא הסביר שאינו עומד בזה, שהעומס הנפשי שיש בזה, לעבור מתלמיד לתלמיד לתלמיד ולוודא שכל אחד מהם מבין הכל ויודע ומתאמן ולעזור לכל מי שצריך כמה שצריך, כל זה קצת יותר מידי בשבילו בגילו.

נדמה לי שההחלטה ללכת ללמוד פיזיקה באקדמיה התחילה שם. היה בזה הרבה מאד יופי, במקום שהיית יכול לברר את התשובות לשאלות של למה ואיך. ואם לא ידעת או שלא היית בטוח יכולת לנסות, להוכיח שמשהו עובד כפי שנדמה לך שהוא צריך לעבוד, שיש איזה רציונל מאחורי דברים שקורים.

רק שמאוחר יותר במהלך הלימודים החיבור הזה בין החיים לבין מה שמסביר אותם התחיל להתרופף. לאט לאט התפוגגו האינטואיציה ומה שהעין רואה והמימדים הפכו להיות קטנים יותר ויותר עד שאפשר היה רק לדמיין אותם אם ממש ממש מתאמצים, גם זה בקושי ולא באמת, והתברר לך שאתה לא יכול לשאול את כל השאלות אלא רק כאלה שדלית מתוך סל השאלות הספציפיות שמותר לך לשאול ואין בו שאלות שיש בהן מושגים כמו רע וטוב אלא בעיקר כוחות שפועלים וחבורות ומודלים ועל אף שגם זה היה מעניין זה היה רחוק מאד מהדברים שהטרידו אותי באמת ושנטעו בי את התשוקה למקצוע הזה.

בסולאריס יש הרבה מזה, מההבנה של מגבלות היכולת שלנו להסביר את המציאות, מהקושי לפענח אותה, מהאדישות שיש במדע שמתקדם בלי שום קשר לשאלה של מה עושים איתו, איך משתמשים בו ולאילו צרכים, מהיהירות שעשויה לאפיין את מי שמנתק אותו מהיותנו אנשים, כלומר מרגשות, מסולידריות וממוסר. העדר הקשר הזה שיכול להוליד עולם שאין בו פידבק או שהפידבק היחיד שיש בו הוא אתה עצמך, המחשבות שלך והתפיסה שלך, לאן הוא יכול להוביל את האדם היחיד ואת כלל האנשים.

סולאריס מתאר מציאות בה קבוצת חוקרים שנמצאת על כוכב לכת רחוק פוגשת בישות זרה שאין כל סוג של דמיון בינה לבין ישות כלשהי המוכרת להם. הגיבור הוא פסיכולוג ואיתו נמצאים מדענים, כל אחד משטח אחר וכל אחד מהם מנסה להשתמש בכל הכלים שיש לו על מנת לנסות לפענח את טיבה של הישות שפגשו תוך שהוא נעזר בכל הידיעות שנאספו לגביה וההשערות שליוו אותן. ההתמודדות הזו שיש בה היסוד הכל כך אנושי לפיו אנחנו מניחים ביחס לאחר את מה שנכון לגבינו, ההתמודדות הזאת היא כל כולה אלגוריה לדינמיקה של החיים שלנו.”

“מה לעזאזל קראתי? כמה פעמים אצטרך לקרוא שוב כדי לנסות לפענח? זה מדע בדיוני? מותחן-אימה? הגות ומוסר או אולי כולם ביחד?

האנושות סוף סוף מצאה חיים מחוץ לכדור הארץ, אבל לא איזה אי.טי חמוד או סופרמן (חייזרים דמויי אדם שאפשר לתקשר איתם) אלא אוקיאנוס כביר ומסתורי בכוכב הלכת סולאריס.
אינספור ניסויים נערכו על הברייה, שערערה את כל המדע שהכרנו, אך כל ניסיונות התקשורת עלו בתוהו. לא ברור האם האוקיאנוס מגיב אלינו, לועג או אולי בכלל לא מבחין בקיומנו בעודו מהרהר מקומו ביקום.

קריס קלווין נשלח אל סולאריס בעידן בו האנושות התנכרה לו, המדע לא היה מסוגל להתמודד עם הכישלון ומשמעותו. קלווין אמור להצטרף כחוקר לשלושה שכבר מאיישים את הפלנטה, אך עם נחיתתו מגלה, שאחד מהם כבר לא בחיים.
אם זה לא מספיק נדמה שהאוקיאנוס התעורר ומנסה לעמת את החוקרים עם האנשים שהם פגעו בהם בחייהם, בין היתר, עם זוגתו המתה של קלווין. האם האוקיאנוס עושה זאת בתמימות או במזיד? במודע או שלא? ואם כן, מה ניתן להסיק ומי בעצם הוא החוקר והנחקר.

לא ארחיב מחמת ספוילרים, רק אציין שהערכתי מאוד את התהיות המוסריות והפילוסופיות שהספר מעלה ואת הביקורת של לם על האנושות ועל צורכה להאניש הכול, חרף מגרעותיה וטרם השכילה לפענח את עצמה.

תהיתי לעצמי האם קלווין עצמו אינו אלא אורח שהאוקיאנוס זימן לזוגתו לשעבר או שהאחרון מנצל אותו כדי שיוציא אותה מסולאריס ובכך יסייע ליישובו את היקום (אולי על חשבון האדם).

היצירה ראתה אור בשנות השישים ויוחסה בין היתר גם כביקורת על הקולוניאליזם והמלחמה הקרה. לם מתברר כיוצר בחסד וכמבקר מקורי של האדם.

אבקש לסיים בציטוט – "איננו רוצים בכלל לכבוש את החלל, כי אם להרחיב את גבולות כדור הארץ. לעולם יהיו בעינינו כוכבי לכת מסוימים צחיחים כמדבר סהרה, אחרים קפואים כמו הקוטב או חמים כמו הג'ונגלים של ברזיל. אנחנו הומניים, נאורים, אצילי נפש כביכול, איננו שואפים לשעבד גזעים אחרים, אנחנו רק רוצים להעניק להם את ערכנו ולקבל בתמורה את מורשתם. איננו מחפשים אלא בני אדם, בני אדם כמונו. אין לנו צורך בעולמות אחרים אלא במראות. איננו יודעים כלל מה לעשות עם עולמות אחרים, די לנו בעולם האחד שלנו, וגם אותו קשה לנו לבלוע."

ספר שצריך לקרוא פעמיים,
ארבעה וחצי כוכבים.”

“ספר מדע בדיוני צלול, חד באופן ההצגה של הנושאים שלו. מדע בדיוני, כשהוא במיטבו, מעלה שאלות שנוגעות לקיום האנושי, להכרה האנושית, ולם עשה את זה ב"סולאריס" באופן מבריק ומקורי.”

“עוד ספר נהדר של סטניסלב לב.
המקוריות בספר זה היא שהחייזר הינו אוקיאנוס המתקשר עם בני אדם דרך התת מודע שלהם.
יצרתי לעילא”