קראתי את כל הבקורות על ספר זה ונדמה לי שאפשר לחלקן לשתי קבוצות: ילדי קיבוץ שהתחנכו בקיבוץ בתנועה הקיבוצית , ואנשים שלא חוו ילדות כזו. אנשים שגדלו בקיבוץ , וזה כולל גם את יעל נאמן, מתארים את ילדותם כמאד מאושרת. הבקורת באה בגיל הרבה יותר מאוחר. הם מדברים בלשון "אנחנו" - זה לא גימיק ספרותי, ילדי הקיבוץ באמת מדברים כך. אין זה אומר שלא היה קשר עם ההורים. אני גדלתי בקיבוץ של הקיבוץ המאוחד שבו היתה גישה הרבה יותר חופשית בין ההורים וילדים אבל גם שם היתה שומרת לילה ומטפלת. יעל נאמן מתארת את חוויות ילדותה עם הרבה הומור ומעט ציניות אבל באותה תקופה היו הרבה ילדי עיר שלא זכו לילדות כה חופשית ומאושרת. אף פעם לא הרגשתי שאנחנו ניסוי סוציאולוגי, אם כי במבט לאחור יתכן והיינו ניסוי כזה. כמו כן יש לזכור כי אלה היו הימים לפני ומיד אחרי קום המדינה שלא היתה קמה לולא אותם קיבוצים שהוקמו במקומות שקבעו את גבולותיה היום. החינוך המשותף איפשר למבוגרים להתגיס למשימות של אותם ימים ולו היו צריכים לדאוג לצאצאיהם הם - לא היו יכולים למלאן. המוסד החינוכי - שבו היו הילדים מגיל 12 ועד 18 אחראים לעצמם ללא כל השגחה ובעצם ללא חובת לימודים או ביקורי הורים - היה קיים רק בקיבוצי השומר הצעיר. הקלות הבלתי נסבלת של הפלות לילדות בנות עשרה אכן באמת מזעזעת ובקיבוץ בו גדלתי בהחלט לא היתה זו הנורמה או אף היוצא מן הכלל. מאידך בגיל 12 לעבור למוסד החינוכי כאשר אין השגחת מבוגר לאחר השעה שלוש - נראה קצת חסר אחריות. הספר כתוב בכשרון רב. אני בהחלט נהנתי מאוד מהתאורים המקסימים של יעל נאמן, הגישה הבלתי שגרתית של תאור קבוצת הילדים כגוף אחד ללא אידיבידואליות של הפרטים בתוכה, שמתבטאת כל כך נכון בשימוש במיל טנחנו במקום אני..

ספר שאולי הוא טיוטא לסיפור על אהבה וחושך. הסםר מיכאל שלי הופיע ברשימת 100 הספרים החשובים של המאה העשרים. אני לא מסכימה עם קביעה זו. קראתי אותו פעמיים כדי לחפש מדוע נכלל ברשימה זו - ועדיין הספר אינו נראה לי כמו משהו מיוחד.

הספר מתאר זוג אמריקאי, שאחרי תקופת נישואין קצרה ועם ההריון הראשון נכנסים לחיי שגרה מונוטונים ומשעממים וחסרי משמעות. בשלב מסויים הם חושבים לשנות את החיים ולעבור לאירופה כדי שהגבר "ימצא את עצמו" - אבל זה כנראה לא מצליח. גם אני לא הצלחתי - לגמור את הספר. הסופר מצליח להעביר את הרגשת השממון וחוסר המשמעות גם לקורא. והרגשתי היתה " נו אז מה?"

הספר מתאר זוג אמריקאי, שאחרי תקופת נישואין קצרה ועם ההריון הראשון נכנסים לחיי שגרה מונוטונים ומשעממים וחסרי משמעות. בשלב מסויים הם חושבים לשנות את החיים ולעבור לאירופה כדי שהגבר "ימצא את עצמו" - אבל זה כנראה לא מצליח. גם אני לא הצלחתי - לגמור את הספר. הסופר מצליח להעביר את הרגשת השממון וחוסר המשמעות גם לקורא. והרגשתי היתה " נו אז מה?"

הספר מתאר את רגשותיו של ילד "קצת" דחוי על ידי הוריו אשר נשלח לגלות בקיבוץ בגיל 10 שנים בלבד. מדוע? זה יתגלה רק לקראת סופו של הספר שהוא אוטובוגרפיה ישראלית בת זמננו. מבחינת איכות הספר נחלק לשניים. חלקו הראשון די משעמם ואין בו הרבה שימשוך את הלב להמשיך לקרוא ולולא אישי היקר שדחק בי להמשיך יתכן ללא הייתי מסיימת אותו. אולם לאחר גילוי מרתק שמופיע בשליש האחרון של הספר, משתנה האוירה והסיפור נעשה מאתק ומענין. ולכן הספר שווה קריאה למרות האמור לעיל.

שוב ספר מצויין של נתן שחם. שמעתי בהרצאתו בהשקת ספר כי הוא נוהג לכתוב שלושה ספרים במקביל. כאשר הוא מסיים ספר הוא שם אותו בצד ורק אחרי שנה הוא פונה לקרוא אותו שוב ומשפץ ומשפר ורק אחרי שנה נוספר הספר יוצא לאור. הספר הזה עוסק בהרחבה בשינוי העובר על הקיבוץ בעידן ההפרטה של הקיבוצים. זה כמובן מביא לשינוי עצום בגישה של חברי הקיבוץ דור שני ושלישי לעומת דור המייסדים הרואים לנגד עיניהם את הזלזול בערכי היסוד שנקבעו על ידם בתנועה הקיבוצית. הגיבור בספר זה הוא חנן שהוא צייר המתלבט בין צרכיו האמנותיים ובין צרכי הקיבוץ. תאור נוגע ללב של מאבק בין צרכי הנפש של האמן בדרכו האומנותית שאינה מובנת על ידי הכלל הקיבוצי = כולל אשתו. כל זה מסופר בעדינות וברגישות במשולב לחיי האישות של חנן . נתן שחם בספר זה כאילו יות משוחרר ופחות צנוע בתאורי חיי האהבה ובמין של גיבוריו. מןמלץ בחום.