את הספר "בואי הרוח", של הרב סבתו, קבלתי ליום הולדתי ה- 59 מבתי הגדולה.

לא סתם בחרה בספר זה עבורי (כפי שעשתה שנה לאחר מכן והביאה לי את "כעפעפי שחר").
ידעה כי יש לי זיקה למקומות לריחות של ירושלים ו"לאוטובוס הצהוב" של הנהג "מר זינגר".
הייתי בין נוסעיו של אוטובוס זה שנים רבות.(כנער בבית היתומים 'דיסקין').
זר (שאינו ירושלמי), יכול להתייחס בביקורתו על אופן וצורת הכתיבה המשובחים של הסופר.
לדידי ההתייחסות היא - מסוגלותו המיוחדת של הסופר להחזיר אותי 50 שנה אחורנית למקומות שפגעי הזמן לא הותירו בהם את רישומם וכאילו הכל עצר מלכת. ועל כך תודתי לו.

ספר מופלא לירושלמים וגם למי שלא.

אתם וודאי מכירים את הדוברים האלו. הם בדרך כלל לבושים בפשטות, רחוקים מכל ברק נוצץ, והם תמיד צועדים למיקרופון בשפת גוף שלוחשת "קטונתי". הם לא ממש שנונים, ונכון, אל תחפשו אותם בין מנחי הריאליטי. בשלוש דקות הראשונות, שהם לוחשים בקול דקיק ומחוספס, הקהל יוסיף לפטפט ולפהק וממש לא להבין "למה, לעזאזל, התפתנו לבוא לכאן".
אלא שאז, בלא כל הודעה מוקדמת, אתם מבחינים לפתע במפנה הדרמטי. השקט, מהדהד פתאום באוזן. בכל רגע נאבד עוד מישהו מעדת המפטפטים לטובת השותקים המאזינים בפליאה. מסתבר שיש מרתקים שלא פותחים בפומפוזיות, ולא מביאים אותה ב'הפוכה'. יש אנשים שדבריהם עומדים מרתקים בפני עצמם. מעטים.

אז ככה, את הפתיחה המשונה הזו נאלצתי לכתוב, בדיוק מהסיבה שאני לא חיים סבתו. (כן-כן, הרב). ואני ממש לא יודע כיצד ניתן לפתוח בפשטות של "פעם היה איש", ובכל זאת להצליח לפתות אותי להמשיך בקריאה. הוא עושה את זה, ובכל פעם מחדש אני מכיר את המסלול. יקח לי 2-3 עמודים, עד שאשאב פנימה, במורד המילים הפשוטות, הכנות והישירות הללו. לקראת הסוף, איכשהו המילים הפשוטות הללו יזחלו אל תוך שקיק הדמעות שלי ויוציאו כמה וכמה כאלו מלוחות לשפתיים ומתוקות לנשמה.

אני מתחיל לקרוא. לכאורה, עוד ילד מעברה, שהממסד הלבן המפוטם שבא לכאן שזוף ורענן מאושוויץ ומיידאנק, החליט להעלות אותו ממרוקו-תוניס-עיראק-איראן ולהפלות אותו. להדיר אותו מהתקשורת, מהמשפט, מההון ומהשלטון. שם הוא היה משהו אצל המלך, וכאן הוא יושב בפחון משועבד לאדם הלבן, שדובר אידיש מעשן קובנים ומגלגל דולרים. בהחלט מרתק, אבל מה לעשות, קצת מוכר והרבה נדוש.

סבתו, לא נופל למקום הזה. נכון, הוא בא מקהיר. נכון, לא היה שם רע, ונכון מאוד, כאן לא משהו. אלא שהוא, כמה משונה, מתעקש לא לקרוא לזה קיפוח. במקום להתקרבן פנימה, הוא פוקח עין חוצה. נשמת הסופר שלו, המורעבת והסקרנית, המבקשת להעמיק ולהתחקות אחר השורש, מתחילה לנסות להבין על מה הלבנים האלו מדברים כשהם לא מדברים על 'שם'.

החשכה ירדה מוקדם, הרוח נשבה באכזריות. בפונדק הדרכים המבודד היחיד ברחוב הראשי של העיירה המבודדת היו רק מעט עוברי אורח. אלה שעוד לא הסתגרו בבתיהם מאימת הרחות הזועפות וחיות הפרא המייללות, והם היו עטופים בגלימותיהם, רכונים איש איש מעל כוס השיכר שלו, ומנסים להתחמם. לאור להבה בודדת של גזר עץ באח שבפינה עבדה הפונדקאית בשיטתיות שקטה ושגרתית. רק אדם חד הבחנה היה יכול לראות בכוח האפל הנובע מתנועותיה השקטות, או בניצוץ האש הישנה שהגיח מעיניה עת נדד מבטה אל החרב התלויה לקישוט מעל האח. אבל היה זה ערב חורפי וקר, ואנשים חדי הבחנה היו מסוגרים הרחק משם, בבקתות עץ האלון שלהם, או בטירות האבן בעלות הקירות העבים. האווירה היתה קשה, דרוכה, ועגומה, כמו לקראת אסון המתקרב לבוא, אבל מחליט שאולי קר לו מדי ולכן מתמהמה.

עד שהגיע ההיסטוריון.
היסטוריון? תמה השרת בכניסה. ממתי יש היסטוריונים כאן? אנחנו ספר פנטזיה. אין אצלנו היסטוריונים.
בוודאי, אמר ההיסטוריון בקול שקט. יש לנו כאן גיבורה בעלת סוד אפל. היא מתחבאת בפינה נידחת של הממלכה, אבל אם היא לא תפתח את הפה, לא יהיה לנו סיפור. אני למעשה הזרז שלכם. המנוף שעליו סבה העלילה. מה שמאפשר ליצור מתח משני אחת לכמה פרקים ולהזכיר לקורא שגם אם העלילה נראית מתגלגלת לכיוון הנכון ועל מי מנוחות, הרי שההווה אפל.
אז מה אתה רוצה ממני בעצם? שאלה הפונדקית בקול אלט צרוד במקצת, אך לא בלתי נעים. הספר כבר נכתב. כל שלושת הכרכים. ואפילו תורגם להמון שפות. כולל איזוטריות ומוזרות כמו עברית.
אה, זה קל. אמר ההיסטוריון. הוא התיישב בנוחות על שרפרף והוציא קסת ודיו מכיס פנימי של הגלימה שלו, ומגילת קלף ריקה מכיס נוסף, והתארגן בנוחות לכתיבה. אני מעוניין לשמוע את הביקורת שלך על הספר.
השרת התקרב בחשדנות. אוחז כבדרך אגב את חרב הסייפים שתלתה מעל לאח, לכאורה לקישוט, אבל למעשה היתה כלי הגנה מצוין. בעיקר ביד אדם מנוסה ומיומן כמוהו. על אף הנחישות שבה הסתיר את עברו, הסיוף היא מיומנות שאינה נשכחת ואינה מחלידה. הוא כיוון את הסייף לנקודה אסטרטגית בגופו של ההיסטוריון. ההיסטוריון החוויר קמעא. הנח לו, צוותה הפונדקית בקול שקט על השרת, והתקרבה אל ההיסטוריון בצעדים מדודים. באור החלש של האח נראו שערותיה אפורות לחלוטין מבעד לצעיף שעל ראשה. היא פנתה להיסטוריון. בלי שתאמר מילה, ורק מכוח רצונה הנחוש והשקט הוא ידע שעליו לספק הסברים ואמר: פעם כתבת הרבה סקירות על ספרים. עכשיו קצת נעלמת, אז הלכתי לחפש אותך ולשמוע את דעתך, כי שאר הביקורות על הספר....