כן, זה טיפה מטומטם, וכן, אין סיבה שערפדים ינצנצו. אבל זה יושב לי טוב טוב על החלק של הנוסטלגיה במוח של גיל 13. ואתם יודעים מה, עברנו את השלב בו זה קרינג׳ כי עבר עשור מאז שזה היה פופולרי. אז למה לא? למה לא להנות מהספר הזה כמו שאנחנו נהנים היום מגוסיפ גירל? תתקדמו מעבר לקרינג׳, לעשות טרנסנד מעבר לבושה של לקרוא את הספר הזה. בהשוואה לדברים שהיום פופולריים (לביאה לוחמת וכו׳) חייבת לציין שאין לי בעיה שבת היפותטית שלי תקרא את זה.

לעניות דעתי, יש שיפור חד מ״גבר נכנס בפרדס״, האחרון של נבו. כמה סיפורים ב״לב רעב״ מצוינים, כמה מאכזבים, על אף שאני חובבת סופים פתוחים בדרך כלל. הגעתי לסיפור האחרון, ״פעמונים״, שאני סבורה כי הוא הטוב ביותר בספר זה, והבנתי מה היה חסר. ב״פעמונים״ נבו עושה ניסיונות בהומור ואף מצליח, ובכך רוקם חוטים של הזדהות ותחושת קרבה לדמות הראשית שאת המונולוג שלה אנו צריכים לשאת לאורך עמודים שלמים. והנה בזכות זה חזר הניצוץ, ההתלהבות שחשתי כלפיו והערכה של החוזקות שלו כסופר, שלטעמי היו בולטים ביותר ב״משאלה אחת ימינה״, בו הוא תיאר היטב את דמויותיו והצליח ליצור קשר של ממש עם הקוראים. והרי לשם כך כולנו קוראים, לא? כדי למצוא דמות שתרגיש לנו אמיתית? כדי להתגעגע אליהן לאחר סיום הספרים, כמו חבר מפעם שמזמן לא צלצל? חסרה לי המקוריות של נבו שקיימת בספרים קודמים. מתפללת שיחליט לחזור לרומאנים ולפתח דמויות כמו שצריך וינטוש את פורמט הסיפור הקצר שמאפשר לו לכתוב באנמיות מסוימת על תחלואות החברה הישראלית. בייחוד כעת, שאנחנו חיים בתקופה בה דרושה כתיבה מרעננת על נושאים שמחים יותר.

התחלתי את הספר ממש לפני תקופת המבחנים הגרועה והמאתגרת ביותר שפקדה אותי באוניברסיטה. החלטה אמיצה, בהתחשב במה שהוא. אבל זה היה שווה את זה. סיימתי אותו באנגלית תוך חודשיים. ממש אחרי שסיימתי פורסם התרגום בעברית. כך שאני לא יכולה להעיד עליו אלא רק על המקור. כשפתחתי מתוך סקרנות (וגם מתוך רכושנות ילדותית מסוימת שספרים טובים באמת גורמים לנו לחוש, רצון לגעת בכל עותק שאני נקרית בדרכו של הספרים ששינו את חיי שאולי מסביר מדוע ישנם אנשים עם מספר עותקים של אותו ספר בביתם) את התרגום לעברית הבנתי פתאום למה אנשים חושבים שזה ספר קשה. אינספור מושגים מתחומים מגוונים על גבי העמוד. משפטים שאורכים מספר דפים ללא נקודה נראית לעין באופק. טרמינולוגיה רפואית, מדעית, רפרנסים לתרבות של שנות החמישים, קונפליקטים גאופוליטיים מומצאים, שלא נדבר על פילמוגרפיה בדויה ועל תיאורים חוזרים ונשנים על חומרים אקטיביים בסמים שונים והשפעתם. הייתי בטרנס כל כך מהספר הזה שלא חוויתי את כל אלה כקושי כשקראתי אותו לראשונה באנגלית. זאת הייתה חוויית הקריאה הטובה ביותר בימיי, והיא שינתה את האופן בו אני חושבת עד עכשיו. אני נזכרת בו בכל יום מאז, מתגעגעת לדמויות השונות, לשיחות הטלפוניות של האל ואורין, לאופטימיות של מריו, לתבונה הלא קונבנציונלית של גייטלי, למשחקי הטניס, לאסקטון, להומור של פמיוליס. על מה הספר? בקווים כלליים- ארה״ב, מקסיקו וקנדה התאחדו ל״אונא״ן״, איחוד תחת שלטונו של ג׳וני ג׳נטל, דמות טראמפית להפליא בעלת או סי די קשה הקשור בניקיון, כך שמפנים את פחי האשפה של כל התושבים כמה פעמים ביום, וזורקים את הכל לכיוון קנדה ומקסיקו, כי הנשיא הוא אמריקאי כמובן. כל שנה היא מסובסדת על ידי תאגיד אחר סטייל סין, כך שהשנים קרויות על שם מוצרים ולא בתור מספר. באנפילד יש אקדמיה לטניס לילדים ונוער, בה הבן של המייסד, האל אינקנדנזה, חווה משברים. בצד השני של הרחוב יש מוסד לגמילה מסמים. ברחבי אונא״ן מופצת קלטת בשם ״מהתלה אינסופית״, שהיא סרט מבדר עד כדי כך שהיא גורמת למוות כיוון שהצופים מהופנטים מדי לקום ולנטוש את הבידור. הספר מתאר את הבדידות והכאב שבקיום האנושי על כל פרטיו הקשים כך שהוא משכך את התחושה שכל אדם חווה, שהוא האדם הראשון, כיוון שהוא חשוף רק לזרם התודעה שלו עצמו. הספר מתאר מדוע עונג, בידור והישגיות אינם התשובות לשאלה ״מה יסב לי אושר בחיים?״. זהו שיעור חשוב עבורי, כיוון שאני בתהליכים של מסלול מפרך, מאתגר ותחרותי בעולם האקדמי, וכבר הרבה זמן מטרידה אותי השאלה כיצד לדאוג מספיק מהציונים שלי כדי שאגיע להישגים טובים אך לא מספיק כך שכשלון לא יקריס לי את המערכות ויכניס אותי לקרייסיס של ערך עצמי. את התשובה מצאתי בספר, בחיי. אנשים המכורים לסמים או מכורים לשעבר מתארים את הספר כמדויק ומתאר מצוין את הגמילה וזוועות ההתמכרות, אך איני יכולה לדבר על כך עבורם כיוון שהניסיון הכי מרחיק לכת שלי הוא אלכוהול ומעט ניקוטין. גם על הבידור בימינו וואלאס מיטיב לדבר, והייתי משלמת כסף לו יכולתי לקחת לוח סיאנס לקברו ולשאול אותו על דעתו על העולם שלנו כעת, כיוון שהתאבד עוד ב2008, לפני שכולנו הידרדרנו לתלות בטלפונים חכמים. ההתערבות שלו, אגב, הייתה שזו תהיה הטלוויזיה שתביא למפלתנו. במובנים רבים הוא ניבא את העתיד. ישנו אתר באינטרנט שמאגד לנוחותכם את המושגים השונים על מנת לחסוך פתיחה חוזרת ונשנית של גוגל על מנת לפרשם. the david foster wallace wiki. בקיצור, מומלץ, אבל זה מרתון, לא ספרינט. בהצלחה.

התחלתי את הספר ממש לפני תקופת המבחנים הגרועה והמאתגרת ביותר שפקדה אותי באוניברסיטה. החלטה אמיצה, בהתחשב במה שהוא. אבל זה היה שווה את זה. סיימתי אותו באנגלית תוך חודשיים. ממש אחרי שסיימתי פורסם התרגום בעברית. כך שאני לא יכולה להעיד עליו אלא רק על המקור. כשפתחתי מתוך סקרנות (וגם מתוך רכושנות ילדותית מסוימת שספרים טובים באמת גורמים לנו לחוש, רצון לגעת בכל עותק שאני נקרית בדרכו של הספרים ששינו את חיי שאולי מסביר מדוע ישנם אנשים עם מספר עותקים של אותו ספר בביתם) את התרגום לעברית הבנתי פתאום למה אנשים חושבים שזה ספר קשה. אינספור מושגים מתחומים מגוונים על גבי העמוד. משפטים שאורכים מספר דפים ללא נקודה נראית לעין באופק. טרמינולוגיה רפואית, מדעית, רפרנסים לתרבות של שנות החמישים, קונפליקטים גאופוליטיים מומצאים, שלא נדבר על פילמוגרפיה בדויה ועל תיאורים חוזרים ונשנים על חומרים אקטיביים בסמים שונים והשפעתם. הייתי בטרנס כל כך מהספר הזה שלא חוויתי את כל אלה כקושי כשקראתי אותו לראשונה באנגלית. זאת הייתה חוויית הקריאה הטובה ביותר בימיי, והיא שינתה את האופן בו אני חושבת עד עכשיו. אני נזכרת בו בכל יום מאז, מתגעגעת לדמויות השונות, לשיחות הטלפוניות של האל ואורין, לאופטימיות של מריו, לתבונה הלא קונבנציונלית של גייטלי, למשחקי הטניס, לאסקטון, להומור של פמיוליס. על מה הספר? בקווים כלליים- ארה״ב, מקסיקו וקנדה התאחדו ל״אונא״ן״, איחוד תחת שלטונו של ג׳וני ג׳נטל, דמות טראמפית להפליא בעלת או סי די קשה הקשור בניקיון, כך שמפנים את פחי האשפה של כל התושבים כמה פעמים ביום, וזורקים את הכל לכיוון קנדה ומקסיקו, כי הנשיא הוא אמריקאי כמובן. כל שנה היא מסובסדת על ידי תאגיד אחר סטייל סין, כך שהשנים קרויות על שם מוצרים ולא בתור מספר. באנפילד יש אקדמיה לטניס לילדים ונוער, בה הבן של המייסד, האל אינקנדנזה, חווה משברים. בצד השני של הרחוב יש מוסד לגמילה מסמים. ברחבי אונא״ן מופצת קלטת בשם ״מהתלה אינסופית״, שהיא סרט מבדר עד כדי כך שהיא גורמת למוות כיוון שהצופים מהופנטים מדי לקום ולנטוש את הבידור. הספר מתאר את הבדידות והכאב שבקיום האנושי על כל פרטיו הקשים כך שהוא משכך את התחושה שכל אדם חווה, שהוא האדם הראשון, כיוון שהוא חשוף רק לזרם התודעה שלו עצמו. הספר מתאר מדוע עונג, בידור והישגיות אינם התשובות לשאלה ״מה יסב לי אושר בחיים?״. זהו שיעור חשוב עבורי, כיוון שאני בתהליכים של מסלול מפרך, מאתגר ותחרותי בעולם האקדמי, וכבר הרבה זמן מטרידה אותי השאלה כיצד לדאוג מספיק מהציונים שלי כדי שאגיע להישגים טובים אך לא מספיק כך שכשלון לא יקריס לי את המערכות ויכניס אותי לקרייסיס של ערך עצמי. את התשובה מצאתי בספר, בחיי. אנשים המכורים לסמים או מכורים לשעבר מתארים את הספר כמדויק ומתאר מצוין את הגמילה וזוועות ההתמכרות, אך איני יכולה לדבר על כך עבורם כיוון שהניסיון הכי מרחיק לכת שלי הוא אלכוהול ומעט ניקוטין. גם על הבידור בימינו וואלאס מיטיב לדבר, והייתי משלמת כסף לו יכולתי לקחת לוח סיאנס לקברו ולשאול אותו על דעתו על העולם שלנו כעת, כיוון שהתאבד עוד ב2008, לפני שכולנו הידרדרנו לתלות בטלפונים חכמים. ההתערבות שלו, אגב, הייתה שזו תהיה הטלוויזיה שתביא למפלתנו. במובנים רבים הוא ניבא את העתיד. ישנו אתר באינטרנט שמאגד לנוחותכם את המושגים השונים על מנת לחסוך פתיחה חוזרת ונשנית של גוגל על מנת לפרשם. the david foster wallace wiki. בקיצור, מומלץ, אבל זה מרתון, לא ספרינט. בהצלחה.

ספוילרים למטה אז לא לקרוא אם לא קראתם. קראתי את הספר הזה באנגלית כי לפעמים תרגום לעברית עושה עוול למקור. נכנסתי אליו בידיעה שאני לא כל כך אוהבת ספרי רומנטיקה, אבל שמעתי כל כך הרבה דברים טובים שחשבתי שאולי זה ישנה את הדעה שלי עליהם. אבל לא, הוא היה ספר ממוצע מינוס לדעתי. הכתיבה רדודה וחסרת דקויות. הדמויות שטחיות. אני לא יודעת להגיד כלום על לילי חוץ משהשיער שלה אדום ושהיא חוותה טראומות. אני לא יודעת להגיד כלום על אליסה חוץ מזה שיש לה בעל עשיר. שלא נדבר על מרשל, או על החבר הלהט״בי שהופיע בתחילת הספר כי היה בו צורך ואז לא הוזכר שוב חוץ מפעם אחת. הובר יכלה להכניס עוד עומק לדמויות שהיה עוזר למלא את העולם שהיא בנתה. במקום זה, כל הספר גם לפני שהתברר שרייל מתעלל, התחננתי בפניה לעזוב אותה כי היא תמצא גבר אחר יותר טוב ורייל מתנשא ומגעיל. מה כן אהבתי? קודם כל את הנושא, חשוב לדבר על מערכות יחסים מתעללות וחשוב להציג כמה קשה לאישה לעזוב. הובר עשתה את זה נכון, באמת הבנתי את לילי בכל פעם שהיא תירצה למה היא לא עוזבת, הוא לא כמו אבא שלי, זה לגמרי שונה. מה עוד אהבתי? הסצינה הראשונה בה הוא דוחף אותה הייתה בעלת אימפקט. באמת קצת נדהמתי שהספר הולך לכיוון הזה. היה חשוב לשים את הסצינה הזאת בשלב בו היא הגיעה- קצת לפני החצי- כי במערכות יחסים מתעללות באמת לוקח זמן עד שהמתעלל מרגיש בנוח להראות את הצדדים האלה בו כי הוא יודע שקל יותר לעזוב אם לא פיתחת אליו רגשות עדיין. אם הייתי אוהבת את הדמות של רייל אולי זה היה משפיע עליי יותר, אבל בפועל שום דבר בספר הזה לא השפיע עליי ממש, קראתי אותו במשך יום וידעתי שסופר סביר יכול לעשות ספר בסדר על מערכות יחסים מתעללות, אבל זה כל מה שהובר בספר הזה. סופרת סבירה. הספר בסדר. בקיצור, אם זה מה שגורם לבנות עשרה להיות קצת זהירות במערכות יחסים בעתיד, אז בסדר.

קראתי הרבה גרוסמן בחיי. בתור ילדה אהבתי אהבה עזה את ׳יש ילדים זיגזג׳. כשהתבגרתי קצת קראתי את ׳ספר הדקדוק הפנימי׳, את ׳מישהו לרוץ איתו׳, ׳סוס אחד נכנס לבר׳, ׳איתי החיים משחק הרבה׳, ׳שתהיי לי הסכין׳, ׳בגוף אני מבינה׳, ׳אשה בורחת מבשורה׳. לא מסכימה עם הדעות הפוליטיות שלו ושני הספרים החדשים ביותר שהוציא פחות מוצלחים בעיניי ואף מאכזבים (בטח למי שקבע סטנדרט שכזה ביחס לעבודות של עצמו). משהו בכתיבה שלו בכל זאת מצליח במשימה שסופרים רבים מייחלים להצליח בה: לתפוס משהו בהוויה האנושית שכולנו יודעים באופן לא מודע אבל אף אחד לא הגדיל לעשות וניסח בצורה מדויקת כל כך. הוא עושה זאת שוב ושוב. ׳עיין ערך: אהבה׳ הוא הספר המוצלח ביותר שלו. לדעתי. זה מהגרוסמנים הכבדים. ידעתי שאעמוד בזה כי צלחתי את ׳שתהיי לי הסכין׳. הוא כבד, מתיש, ארוך, עמוס מאוד, הוא דורש המון מהקורא, סבלנות, קריאה מעמיקה ורצון. אך הוא מעניק (בדומה מאוד ל׳שתהיי׳) המון למי שמתמיד בו ושם לב לפרטים הקטנים ויודע להעריך את הבחירות המבריקות שלו במילים והתיאורים הנפלאים. לדעתי זה הספר השאפתני ביותר שיצא לי לקרוא בשפה העברית בעשרים ומשהו שנות חיי (המלצות נוספות תתקבלנה בברכה). שמחתי לגלות שעושים אצלנו גם כאלה- תוצרת ישראל. מלהטטים בשפה ככה, לא משאירים את התענוג לכותבים באנגלית בלבד. ארבע זוויות שונות, סאטירה, שירה, טרגדיה, פנטזיה... החלק האחרון בספר כולו כתוב בתור מילון. איזה תענוג מבחינה טכנית. והוא עשוי מצוין. הוא טווה עלילה מתוחכמת ומורכבת, עולה על כל דמיון, יצירתי באופן מרשים. הוא הופך את ׳אשה בורחת מבשורה׳ למאכזב בהשוואה. כן כן. קראתם נכון. הרבה עיסוק בשאלות שמעוררת השואה ובהשפעות שלה, בעיקר על השורדים. מעט מאוד עיסוק בשואה עצמה. מגוון של משפטים מרהיבים על הורות, האנושות, בדידות, אכזריות, תשוקה, חרדה. יש חלקים משונים ויש חלקים מזעזעים ויש חלקים מכאיבים, ויש אמפתיה והשתאות וילדותיות. קצת מזכיר את וואלאס אפילו. יש מעט דמיון- ראשי תיבות, ריבוי דמויות, עיסוק בנכות ובהתמכרות ובנוירוזות למיניהן, חגיגה של ממש עבור פרויד המת ואוהבי הפסיכואנליזה. בהצלחה.