אתחיל מהסוף: הספר קבל ממני דירוג של חמישה כוכבים מהסיבה הפשוטה שלא יכולתי להניח אותו מהידיים. הסיבה הנוספת היא שהמשכתי לחשוב עליו גם לאחר שסיימתי את הקריאה שהיתה מהירה מאוד בגלל הסיבה הראשונה :) כשחושבים על זה, הנה לכם עוד יתרון משמעותי: זה ספר מאוד "זורם", כזה שאפשר לרוץ איתו וזה בהחלט לא דבר מובן מאליו, בעיקר בעידן הנוכחי שבו גם אני נפלתי קורבן להפרעות קשב וריכוז ושלל גירויים אחרים שמקשים עלי להתרכז בקריאה לאחרונה. כך שאני מניחה שבעבור מי שלא רגיל לקרוא הרבה או בכלל לא, עובדה זו תהווה יתרון מכריע: כל אלה מכם שמחפשים ספר "זורם" מכל הסיבות שבעולם (לא רגילים לקרוא, אין לכם זמן, יש לכם מחסום קריאה או ש"סתם" מתחשק לכם לקרוא ספר שאי אפשר להוריד מהידיים) - זה לגמרי הספר בשבילכם.

מכיון שמדובר בספר מתח (אם כי ההגדרה הזו לא ממצה ותכף גם אפרט מדוע) לא ארחיב על העלילה. מה גם שהמסגרת הכללית שמתוארת בתקציר עונה על הצורך הזה.
ולכן רק אתן כמה מחשבות שעלו בי במהלך ולאחר הקריאה:

כאמור, להגדיר את הספר כ"ספר מתח" זו הגדרה חלקית. שכן חלקו הראשון, הרקע, מתאר חוויות של רווק צעיר באמצע שנות ה-20 לחייו שעובר לגור בת"א. מהבחינה הזו סגנון הכתיבה והאירועים הזכירו לי במידה מסויימת את ספריו של אילן הייטנר :) ומה אני אגיד לכם? אותי זה תמיד מסקרן להיכנס לראש של גבר צעיר בעיר הזו וכמובן שיש בחלק הזה קטעים מצחיקים...זו הנאה מסוג אחד.
הסוג השני של ההנאה הוא המתח שנוצר כשהעלילה מסתבכת. מתח שמתגבר ללא הפסקה עד לסופו של הספר.
כך או כך שני החלקים או הרבדים האלה לגמרי שלובים ומשלימים זה את זה מבחינה רעיונית.

לרובנו, ועצם הגלישה באתר הזה מוכיחה זאת, קשה לדמיין את מציאות חיינו ללא קיומה של מציאות נוספת והיא ה"מציאות" הוירטואלית. ולא סתם שמתי את המלה מציאות במירכאות כי כולנו מודעים למימד השקרי שיש בה. בכל טוקבק שאתה קורא, בכל היכרות שאתה עושה באמצעות המדיה הזו תמיד יש לקחת בחשבון את המימד הזה. רובנו גם נכוונו מכך במידה כזו או אחרת אבל לרוב זו היתה כוויה קטנה, אנקדוטלית, לא משהו לקחת ללב אלא מקסימום לספר עליו בצחוק (במקרה הטוב) או במבוכה (במקרה הרע) לחבר/ה טוב/ה.
מהבחינה הזו, הספר "הכל בגלל תום" שאוב הישר מהמציאות העכשווית. הוא מבוסס כאמור על סיפור אמיתי ומתאר מה קורה כשהוירטואליה נכנסת למציאות הממשית ומשבשת אותה באופן קיצוני לגמרי. כל אחד מאיתנו יכול לדמיין את עצמו בנעליו של גיבור הספר ומכאן המחשבות הבלתי נמנעות על המדיה הזו, על אמת ושקר, על גבולות האמון, הספק ועוד.

כך לדוגמא הספר גרם לי לחשוב על המימד החמקמק והמסוכן שיש בוירטואליה: מצד אחד, יש לה עוצמות אדירות ומוכחות - היא מסוגלת להיכנס לחיינו הממשיים, להשפיע עליהם ואף להפוך אותם על פיהם, לעורר רגשות, פחדים, תקוות, אכזבות...מצד שני - היא כל כך נזילה, מורגשת אבל בלתי נראית, פרדוקס של נוכחות שאינה נתפסת (ובהקשר זה, שני המובנים של המלה מתאימים - תפיסה פיזית ותפישה רעיונית...).

לסיכום: מותח, מטריד ומומלץ בחום.

זאת הייתה תקופה קשה, כל ספר נקרא עד עמוד 20 ונזרק לצד.
בצבא הייתה תקופה עוד יותר קשה, כל לילה היה לילה לבן, הקצינים רק העמיסו משימות, החיילים לא היו מוכנים להקשיב לנו המפקדים ושלא נתחיל לדבר על המ"פ.
ואצלי בלב משהו לא הסתדר, הייתי באמצע חיפוש.
ואז הגיע הספר הזה ושינה את הכל.

מגיל 4 או 5 ניסו לדחוף לי את הספר הזה.
בהקראות לפני השינה/ בכיתה ב' שכבר יכולתי לקרוא לבד/ ואפילו בחטיבה כשהורי שמעו שעוד לא קראתי את הספר המהולל.
אבל הוא נדחה, כל פעם מחדש. לא הבנתי מה כולם מתלהבים ממנו, ספר לילדים שלא מעניין ילדים.
מה אכפת לי מטייס שלא יודע לצייר? מפרח מדבר? מאנשים זקנים על כוכבים רחוקים? וגם מהנסיך הקטן שמטייל בלי סיבה?

ואז באותו יום ראשון כשנכנסתי במקרה לצומת ספרים בתחנה המרכזית ראיתי אותו מונח שמה בכריכה יפה ובמבצע, ומשהו בפנים אמר לי הגיע הזמן, אתה מוכן לקרוא אותו.
קראתי, והתאהבתי, סיימתי והתחלתי לקרוא עוד הפעם כעבור שתי דקות. קראתי בכל מקום, במחסום/ באמצע יזומה/ בתוך התומ"ת הספר היה אצלי בכיס לכל רגע.
הספר הזה מצליח לתאר כ"כ הרבה דברים כבדים בצורה הכי קלה ותמימה שיש, הוא שם לנו מראה מול הפנים ואז מזכיר לנו איך היינו פעם, לפני שנכנסו "לעולם המבוגרים",
עולם עם אחריות/עולם בלי הרבה דמיון/ עולם עם המון רצינות. הספר בא ומזכיר לנו איך היינו פעם, איך הסתכלנו על אותו עולם בסלידה, והנה היום אנחנו חלק מאותו עולם.

אני רוצה לפתוח את הביקורת בשורה התחתונה: לא בכדי זכה הספר בפרס פוליצר. לא בכדי זיכה את המינגוויי בפרס נובל לספרות. לא בכדי נחשב ספר זה לאחת מאבני הפינה החשובות בספרות המאה העשרים.
ביצירה זו שלוש דמויות מרכזיות: הזקן, דג החרב, והים. זוהי יצירה המתארת את הזקנה, הבדידות, המאבק והאובדן בצורה הכי מהפנטת, חסרת גבולות ואימתנית שרק אפשר. הזקן בלב הים מבקש לדוג דג חרב עצום מימדים, אך קשיים רבים עומדים בפניו: גופו שבוגד בו מעת לעת, בדידותו והטבע המדהים הן בשלוותו והן בהרס הרב הטמונים בו. הזקן נאלץ להתמודד עם הטבע הסובב אותו, אך בו בעת להתמודד עם טבעו שלו- טבע האדם המזדקן והבודד. זהו סיפור גבורה יוצא דופן שאין בו ניצחון של ממש וגם לא הפסד של ממש. זהו סיפור האדם: שנופל וקם, ונופל שוב, וקם שוב.
כשהייתי קטנה אני זוכרת משפט שאבא שלי אמר לי: "גדולתו של האדם היא ביכולתו לאבד הכל, אך עדיין למצוא תקווה להאיחז בה, ולהמשיך ללכת קדימה". כך הרגשתי כאשר קראתי על מסעו של הזקן של המינגוויי: בלבי חשתי כי מדובר בסיפור שהוא מעין נרטיב תרבותי אוניברסלי אודותינו, או לפחות ככה הייתי רוצה לחשוב עלינו.
בשנים האחרונות אני רואה בספרים מראה מאוד מפחידה: מראה שמאלצת אותי מעת לעת להתעמת עם עצמי, עם הפגמים הרבים שבי. הספרים מאפשרים לי לשאול את עצמי כיצד הייתי נוהגת אני בלב הים: האם הייתי נכנעת? האם הייתי ממשיכה להיאבק? האם יש בי הכוחות לכך? או שמא אני משקרת לעצמי? הייתי רוצה להאמין שכולנו הזקן והים, שכולנו יודעים לחלץ מעצמנו את אותו זיק של תקווה, להאיחז בו ולשרוד בתוך תוכנו ומחוצה לנו. אבל החיים כנראה מראים לנו לעתים את ההיפך: הרי גם המינגוויי עצמו לא הצליח לעמוד אל מול המאבק העיקש שלו על החיים וירה לעצמו כדור בראש בביתו שבאיידהו בחודש יולי 1961.
ובנימה פסימית זו, ארצה להמליץ על הספר לאלו שעוד לא קראו אותו. קיראו אותו לאט. תרגישו את הגלים המתנפצים על סירתו של הזקן. תריחו את מי המלח. תרגישו את גודלו של הים הפתוח. ותשאלו את עצמכם: מי אתם? למה אתם מי שאתם? והאם אתם הייתם נאבקים על להמשיך להיות מי שאתם?